על סיפורם של כמה אמריקאים "ברי מזל" בסון מיי

[מודעה_1]

אנדרטת הזיכרון של סון שלי.jpg — המצבה מתעדת את 504 הקורבנות שמתו בטבח סון מיי ב-16 במרץ 1968 (הידוע גם כטבח מיי לאי). צילום: ת'אן צ'ונג

אבל אני גם תוהה לגבי דרך הקריאה הזו. היא נוגעת איכשהו בכאב האינסופי של בני עמי ב-57 השנים האחרונות.

לכן, במסענו דרומה כדי לחגוג את יום השנה ה-50 לאיחוד המדינה, ביקרנו באתר השרידים סון מיי, כיום בקהילת טין קה, במחוז סון טין ( קוואנג נגאי ). כאן, רעדתי שוב כשעמדתי מול המצבה הגדולה שרשמה את רשימת 504 קורבנות הטבח שהתרחש ב-16 במרץ 1968 (הידוע גם כטבח מיי לאי).

שורה 25 היא נגוין טי בה, נקבה בת שנה.

שורה 26 היא נגוין טי בה, בת 3, נקבה.

שורה 27 חרוטה עם פאם טי בה, נקבה בת שנה...

איזה פשע ביצע הבן ילדיי בשנת 1968? שאלתי ועניתי בעצמי פעמים רבות.

הם חפים מפשע. אין ילדים אשמים בעולם הזה. אחרי 57 שנים, אלמלא הטבח, הם היו כמעט בני 60 עכשיו, עדיין לא מבוגרים מספיק כדי לפרוש אם היו עובדים בקהילה...

דפדפתי בתיקים של סון מיי. הדפים היו ספוגים בדמם של קשישים, ילדים, בעיקר נשים... הם הובלו לשדות, נאלצו להיכנס לתעלות... ואז נורו. רבים מהקורבנות נאנסו, הוטרדו, עונו, הוכו או שחלקים מגופם הושחתו...

הטרגדיה הכואבת ההיא התרחשה בשדות האורז, בשדות הבטטות, בבתים של אנשים, ממש באזור הכפרי של סון מיי.

זהו אזור כפרי מהפכני. האנשים פטריוטים ועמידים. הם מגנים על החיילים הקומוניסטים כמו אזורים כפריים רבים אחרים ברצועת אדמה בצורת S הזו. הם שונאים את הפולשים. והם סבלו נקמה נתעבת במסע החיפוש וההשמדה של החיילים האמריקאים לאחר טט מאו טאן ב-1968.

בתוך אכזריות המלחמה, בתוך נחילי החיילים האמריקאים שיורים על אזרחים, הופיעו כמה לבבות אנושיים. הם היו האמריקאים שהתעוררו, אלה שקראתי להם "ברי מזל".

חייל אמריקאי ירה לעצמו ברגלו, ופצע את עצמו כדי שלא יצטרך להצטרף לירי על אזרחים חפים מפשע.

סיפורו של הטייס תומפסון שטס מעל סון מיי וגילה גופות, הוא ניסה להציל אזרחים חפים מפשע מתותחי חיילים אמריקאים. הוא ביקש מהמקטן במסוק לכוון את הרובה לעבר החיילים האמריקאים, ולפתוח באש אם ימשיכו להרוג את אנשי הכפר. תומפסון הצליח להעלות כמה אנשים למסוק ולטוס משם...

בילי קלי, ותיק ארה"ב, שלח 504 ורדים לזכר 504 אנשי סון מיי שנהרגו. צילום: עיתון קוואנג נגאי

בכל שנה, ביום השנה לטבח מיי ליי, ותיק אמריקאי טס מהצד השני של העולם לסון מיי כדי לנגן בכינורו לזכר האזרחים התמימים. הסרט "הכינור במיי ליי" כבר מפורסם מאוד. זה נשמע כמו חרטה, כמו רצון לפיוס, כמו צליל שמרגיע את כאבם של אנשי סון מיי ושל האמריקאים בעלי המצפון.

אז ותיק אמריקאי נוסף, מר בילי קלי, כשהיה חלש מכדי ללכת לשם, שלח 504 ורדים כדי לחלוק כבוד ל-504 הקורבנות.

אמריקאים עושים זאת כדי לתקן את הנזק.

בלי ההחלטות הנ"ל, בלי הפעולות הנ"ל, הם היו רדופים על ידי מצפונם למשך שארית חייהם. משפחותיהם, ילדיהם לא יכלו למחוק את רגשות החרטה הרודפים... לכן הם "היו ברי מזל" לעורר את מצפונם ברגע האכזרי ביותר של הטבח. הם העירו את מצפונם לאחר שהטבח התרחש, לאחר המלחמה.

החיילים האמריקאים לא ניצחו בטבח הזה, הם הפסידו. הם איבדו את מצפונם ואת כבודם. החיילים האמריקאים עונו. על פי העיתונות האמריקאית, רבים מהם סבלו מאוחר יותר מתסמונת פוסט-טראומטית קשה (PTSD).

בן עמי התמים, ללא כל נשק בידיו, לא ציפה שהאסון יגיע אליהם ולא הייתה להם דרך מוצא... מותם הטרגי העיר את מצפונם של אמריקאים רבים, ודחף את התנועה נגד המלחמה לעלות בלב אמריקה בתקופה שלאחר מכן.

אזור מגורים בן שלי.jpg — אתר השרידים שלי הפך למקום לחנך על מסורות מהפכניות במולדת קואנג נגאי. צילום: עיתון קואנג נגאי

כעת, סון מיי קם לתחייה. אנשי סון מיי מלאים בסליחה גדולה. מצחם של אלו שנותרו עדיין מתמלא קמטים, זוויות עיניהם יבשות, אך ליבם אינו נושא שנאה. סליחה היא הנשק היעיל ביותר לנחם את נשמותיהם של אלו שמתו בטבח 1968, ואת קרוביהם שסבלו מטראומה עמוקה.

זוהי אנושיות, זוהי פיוס.

למרות האמריקאים, אמריקה עדיין חייבת לאדמה הזאת כל כך הרבה...

בבוקר ה-16 במרץ 1968, יחידות צבא ארה"ב טבחו ב-504 תושבי סון מיי לא חמושים, ביניהם קשישים רבים, נשים וילדים; 247 בתים נשרפו, אלפי בעלי חיים ועופות נהרגו, ומזון ויבולים נשרפו ונהרסו כליל.

הטבח זעזע את דעת הקהל העולמית בנוגע לפשעי מלחמה, ויצר גל מחאות נגד מלחמת התוקפנות נגד וייטנאם גם בארצות הברית.