המלחין לו נאט וו, מחברם של עבודות אקדמיות רבות וחשובות על שירי עם וייטנאמיים, יוצרם של שירים מפורסמים במהלך מלחמת ההתנגדות נגד ארה"ב ולאחר שהשלום הושב על כנו, הלך לעולמו.
הוא היה אדם עדין, רגוע ונגיש שתרם תרומות משמעותיות למוזיקה הוייטנאמית המודרנית הן בקומפוזיציה והן במחקר. בעיר הולדתו בין תואן, המלחין לו נאט וו הותיר רושם בלתי נשכח כמורה קפדני במחקר ובמלגות; אח בכור אדיב ונגיש למוזיקאים הצעירים של האזור. הוא שירת בפאנל השופטים של תחרויות כתיבת שירים במחוזו לא פחות משלוש פעמים; בפעם הראשונה ב-1990 ובפעם האחרונה בסוף 2014.
עם פעילותו האמנותית המקצועית, הוא הוזמן פעם אחת להשתתף בטיול שטח כדי להלחין מוזיקה עבור ת'ואן האי, בין ת'ואן, יחד עם מוזיקאים מפורסמים אחרים כמו נגוין ואן טיי, פאן הוין דיו, נגו הוין, הואנג הייפ... פגשתי אותו לראשונה בשנת 1980, כשהיה חלק מלהקת האמנים של הו צ'י מין סיטי שהשתתפה בתוכנית "חוגגים את הרי האבות ומציעים כלי נגינה מאבן למסיבה" באזור נחל דה באן ביער ההררי בק איי, מחוז אן סון. זה היה הזמן שבו מחוז ת'ואן האי גילה סט עתיק של כלי נגינה המורכב מ-15 כלי אבן גדולים וקטנים שונים, שנשמרו על ידי הקבוצה האתנית ראגלאי. הוועדה העממית המחוזית ארגנה טקס חגיגי למסירת סט כלי הנגינה מאבן הנ"ל למכון הווייטנאמי לחקר המוזיקה. בתוכנית זו, הייתה לי הזדמנות לשמוע אמנים מהמכון למוזיקה מבצעים שירים שנכתבו במיוחד עבור קסילופון האבן ט'ואן האי, ביניהם: "מולדתנו בק איי פותחת פסטיבל להצעת הקסילופון" (לחן נגוין ואן טיי), ו"האזנה לצליל הזמן" (לחן הוי סו), בעיבוד ותזמור של המוזיקאי לו נאט וו לפי סולם קסילופון האבן.
כאשר השתתף בשיפוט היצירות, בתפקידו כראש ועדת השופטים, הוא תמיד סיפק הערות כתובות ספציפיות מאוד, תוך הצביעה על נקודות החוזק וגם על המגבלות של היצירות שהגיעו לסיבוב הגמר. זה עזר ליוצרים ללמוד לקחים חשובים בכתיבת שירים. במקרים מסוימים, הוא אף ניבא את קבלת הפנים הציבורית העתידית של השירים הזוכים, והמציאות התגלתה בדיוק כפי שחזה. ראוי להוסיף שתחרויות כתיבת שירים באותה תקופה לא דרשו הדגמה; רק התווים המוזיקליים של השיר, כולל המוזיקה והמילים, היו נחוצים.
לאחר שהשלום הושב על כנו, הוא והמשורר לה ג'יאנג (שותפו הנפלא לחיים), יחד עם כמה עמיתים, ארגנו טיולי שטח רבים לאיסוף שירי עם מאזורים שונים בדרום וייטנאם. כדי לעשות זאת היטב, הוא וצוותו נדרשו להתמדה, סבלנות ומסירות רבה לאוצר המוזיקה הלאומית. אלו שאהבו והעריצו את האוסף שלהם כינו בחיבה את "הצוות" הזה "אלה המחפשים אוצרות בלתי נראים" או "אלה המחפשים אבני חן". בכל פעם שהיה נוסע לפאן טיאט לחופשה, היה מביא את עבודות המחקר שלו שפורסמו לאחרונה כדי לתת לי ולשלוח לאיגוד הספרות והאמנויות המחוזי כמתנה רוחנית יקרה מהדור המבוגר.
המלחין לו נאט וו נולד בשנת 1936 בבינה דואנג וסיים את לימודיו במחלקת הקומפוזיציה של בית הספר למוזיקה של וייטנאם בהאנוי (1956-1962). הוא היה סגן המזכיר הכללי של אגודת המוזיקה של הו צ'י מין סיטי, סמסטר ראשון (1981), מזכיר אגודת המוזיקאים של וייטנאם, סמסטר שלישי (1983), ומנהל המכון הווייטנאמי לתרבות ואמנויות בהו צ'י מין סיטי. הציבור לעולם לא ישכח את השירים שעשו לו שם, כגון: "אחר צהריים בכפר מאו" (1961), "נערה מסייגון נושאת תחמושת" (1968), "שיר ערש של אמא" (מילים מאת וו נגאן צ'י - 1976), "שיר החלוצים" (מילים מאת לה ג'יאנג - 1977), "הירגעי, אמא" (מילים מאת לה ג'יאנג - 1978), "ליד האנדרטה לדוד הו" (מילים מאת לה ג'יאנג - 1978), "שיר הארץ הדרומית" (מילים מאת לה ג'יאנג - 1997)...
בתחום המחקר, הקומפילציה והאיסוף, מר וגברת לה ג'יאנג, יחד עם הסופרים נגוין דונג נאי, נגוין ואן הואה, צ'ואץ' וו, טאצ' אן, לה אן טרונג והאמן המכובד ביץ' הואנג, הפיקו יצירות מונומנטליות בעלות ערך מיוחד בהיבטים רבים, כגון: הבנת שירי עם דרום וייטנאמיים (1983), שירי עם וייטנאמיים בדרום וייטנאם (1986), מוזיקה וחיים (1989), אוסף שירי לו נאט וו (2000), 300 מנגינות לי דרום וייטנאמיות (2002), הו בשירי עם וייטנאמיים (2004), שירי ערש וייטנאמיים (2005), לי בשירי עם וייטנאמיים (2006), דקלום שירה - דקלום חרוזים - שירה נופלת בדרום וייטנאם (2010), צעדת השחרור (2011), חיפוש אחר אוצרות בלתי נראים (2014), ונדודים באהבת החיים (2022).
בזכות תרומתו העצומה למוזיקה הלאומית, הוא זכה בפרס המדינה הראשון לתרבות ואמנויות (2001). הוא גם השלים את טופס הבקשה לפרס הו צ'י מין לתרבות ואמנויות, אך גיל ומחלה הובילו למותו בשעה 9:30 בבוקר ב-29 במרץ 2025, בגיל 90. המלחין לו נאט וו - אדם שחיפש אבני חן כדי להעשיר את אוצרות המוזיקה העממית הוייטנאמית - הלך אל ממלכת העננים.
[מודעה_2]
מקור: https://baobinhthuan.com.vn/nhac-si-lu-nhat-vu-nguoi-di-tim-ngoc-da-ve-mien-may-trang-129114.html
תגובה (0)