כדי ששיר הערש יחיה לנצח.

בכפר קווי לה, בקומונה של באנג טאן, גברת הואנג טי מיי, בת למעלה משישים, עדיין שומרת על הרגל לשיר שירי ערש בכל פעם שהיא מטפלת בנכדיה או בזמנה הפנוי. מאז ילדותה, היא מכירה שירי ערש, לאחר שלמדה אותם מאמה ומסבתה מצד אמה. כיום, כאשר צעירים רבים כבר אינם יודעים לשיר שירי ערש בשפת הטאי, היא הפכה לאפוטרופוסית ומורה לשירי ערש בכפר.

גב' מיי לימדה שירי ערש את הדור הצעיר בכפר.

שימור שירי ערש בכפרים.

גב' מיי אינה היחידה בכפר שיודעת שירי ערש, אך היא אולי זו ששמרה הכי הרבה משירי הערש העתיקים של טאי. עבורה, שירי ערש אינם רק הרגל, אלא חלק מזהותה התרבותית, הממשיכים את הערכים המסורתיים שעברו מסביה וסבתה ומהוריה. בכל פעם שהיא מחזיקה את נכדה, או בזמנה הפנוי, שירי ערש ממלאים את ביתה הקטן על כלונסאות, כדרך לחבר דור אחד למשנהו.

"בעבר, אמי הייתה נושאת אותי על גבה, מנענעת אותי עד שנרדמתי בזמן העבודה. אחיי ואחיותיי עשו אותו דבר; היא הייתה נושאת אותם על גבה ושרות את שירי הערש הנוגעים ללב. מאוחר יותר, גם נכדיי שקעו בשירי הערש הללו. שמעתי אותם כל כך הרבה פעמים שידעתי, זכרתי ושרתי אותם בעצמי", סיפרה גברת מיי.

בצהריים השקטים, שירי ערש הדהדו, לפעמים ברכות, לפעמים במהירות, כמו צעדים בלתי נלאים בשדות, נושאים עמם סיפורים על חיים פשוטים אך עמוקים. שירי ערש אלה לא רק עזרו לילדים לישון שנת ישרים, אלא גם הכילו ידע ושיעורים על עבודה, אהבת משפחה והכרת תודה כלפי הטבע.

גברת מיי סיפרה שבקהילת טיי העתיקה, כל שיר ערש לא היה רק ​​שיר ערש להרדמת ילד, אלא גם הכיל את חלומותיהן הפשוטים של אמהות וסבתות. חלומות אלה כללו חיים של שפע, של שדות אורז, תאו, ואחרי צהריים של קציר וטחינת אורז. שירי הערש הללו כללו שירים כגון:

"...תולעי המשי ממלאות את שתי קפלי שמלתי/לדרורים יש שבע ביצים/אחת הולכת לכבס חיתולים/אחת הולכת לבשל בזמן שהיא מחכה שאמא תחזור הביתה..."

שירי ערש, אם כן, אינם רק נועדו להרדים ילדים, אלא גם כצורה של חינוך . מרגע שהם בעריסה, ילדים לומדים כיצד לחיות, כיצד לאהוב וכיצד להוקיר את ערכי החיים. שירים אלה אולי פשוטים, אך הם מכילים שיעורים יקרי ערך המיועדים לילדים.

גב' מיי הופיעה בטקס קבלת מורשת תרבותית בלתי מוחשית "אמנות עממית של שירי ערש של אנשי הטאי בקומונה ג'יאו הייאו" (כיום קומונה באנג טאן).

"יורש שלושת ה"לאים" והמסע לשימור המורשת.

בשנים האחרונות, שירי ערש הפכו פחות נפוצים. ילדים רבים כבר לא זוכים לשמוע שסבתותיהם או אמותיהם שרות להם עד השינה. במקום זאת, יש להם טלפונים וטלוויזיות. גברת מיי דאגה מכך: "אף אחד לא זוכר, אף אחד לא שר. לאבד את שירי הערש פירושו לאבד את השורשים שלנו." אז היא החליטה ללמד אותם. בלי נייר, בלי כיתה. היא לימדה כל מי שרצה ללמוד, לפעמים בבית, לפעמים בחצר, אפילו בזמן שעבדה בשדות. אנשים קראו לה "יורשת שלושת ה"לאים": אין צורך באימון, אין ליווי, ואין שמירת סודות.

שירי הערש שסבתות ששרות לא נשמעים רק במהלך שיעורים. הם נוכחים גם באירועים מיוחדים - כמו חגיגות החודש הראשון של ילדים צעירים.

לרגל יום הולדתו החודשי של הואנג דין אן, בנו של מר הואנג ואן סו מכפר נא הין, הזמינה המשפחה את גברת מיי לשיר שיר ערש לחגוג. בבית על כלונסאות, מלא קרובי משפחה משני צידי המשפחה, ישבה גברת מיי כשהיא אוחזת בתינוקת, קולה רך כלחישה:

"שיר ערש... תינוקי... ישן שנת ישרים/ ישן טוב, ישן עמוק/ ביום המבורך הזה, אני נושא אותך למכור את דמעותיך/ כדי שמעכשיו תהיה בטוח/... מי ייתן ונכדנו יגדל במהרה/ בכל יום תגדל לגובה עץ באניאן...".

אפילו עכשיו, בזקנתה, גברת מיי עדיין שומרת על הרגל לשיר שירי ערש. לפעמים היא שרה לנכדיה, לפעמים כדי להיזכר בזיכרונות ישנים. היא מלמדת בהתלהבות כל מי שרוצה ללמוד. היא אומרת, "כל עוד אני זוכרת, אשיר. כל עוד יש אנשים שמקשיבים, אלמד." זה לבדו מספיק כדי לשמר מסורת תרבותית בכפר...

עם ערכים יקרים אלה, ב-1 ביוני 2023, שירי ערש של אנשי הטאי בקהילת ג'יאו הייאו (כיום קהילת באנג טאן) נכללו ברשימה הלאומית של מורשת תרבותית בלתי מוחשית על ידי משרד התרבות, הספורט והתיירות.

מקור: https://baothainguyen.vn/van-hoa/202507/de-loi-ru-con-mai-0a0199e/