(NLĐO) - הפעם הראשונה שאכלתי קרפיון מבושל עם גלנגל הייתה לפני יותר מעשור, כשנסעתי עם החבר שלי, שכיום הוא בעלי, לעיר הולדתו לטט (ראש השנה הירחי) ולפגוש את משפחתו.
חמותי נפטרה מוקדם. יש רק שתי אחיות במשפחה. לגיסתי יש משפחה משלה והיא גרה ליד הבית שחמותי השאירה מאחור. חודש קודם לכן, כשהיא שמעה שאחיה הצעיר מביא את חברתו הביתה כדי לפגוש את המשפחה, היא בילתה כמה ימים בניקיון ביתה של חמותי. היא החליפה את השמיכות והמזרנים. היא בחרה בשמיכות עבות ורב-שכבתיות כי היא חששה שלא אהיה רגילה לקור בצפון, כשאני מגיעה מהדרום. היא הכינה הרבה דברים אבל לא הכינה את המטבח. היא אמרה, "בואי ותאכלי, את לא צריכה לבשל".
אני זוכרת שזה היה ערב היום הראשון של ראש השנה הירחי. נסעתי עם בעלי לבקר קרובי משפחה, וכשהגענו הביתה כבר היה חשוך. היה קר. ברגע שדחפתי את הדלת, היה סלסלה מכוסה על השולחן. בפנים היו קרפיונים מבושלים עם גלנגל, עלי חרדל כבושים עם צ'ילי ורוטב דגים, מרק דגים ואורז לבן חם.
קרפיון מבושל עם גלנגל היא מנה שמוגשת בארוחת המשפחה שלי.
בדיוק פתחתי את מכסה הסל כשלפתע נשמע קולה של אחותי מבחוץ: "תאכלי כל עוד הוא חם. למה את הולכת כל כך הרבה? את לא קרה או רעבה?" עם זאת, היא קפצה חזרה על אופניה ודהרה משם, קולה מהדהד בחזרה: "אני הולכת הביתה להאכיל את התאו, אחרת הם יהרסו את הסככה."
זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי שגלנגל משמש בדגים מבושלים, כך שהריח לא היה מוכר לי. בכמה ביסים ראשונים אכלתי רק את עלי החרדל הכבושים הטבולים ברוטב דגים. בעלי עודד אותי, "רק תנסי קצת, ואז בהדרגה, תגלי שזה טעים בפעם הבאה." למעשה, לא הייתי צריכה לחכות לארוחה הבאה; מהביס השלישי כבר יכולתי לטעום את הטעם העשיר והקרמי ואת המרקם המוצק של הדג. עצמות הדג, לאחר שבושלו כל כך הרבה זמן, היו רכות ונמסו.
בעלי אמר שכאן אנשים נוהגים לבשל קרפיון לטט (ראש השנה הירחי). משפחות אמידות קונות דגים גדולים, 5-6 קילוגרמים. הדג המבושל מוגש עם בטן חזיר. הוא מבושל שוב ושוב על אש גבוהה. הדג סופג את הטעמים היטב, הבשר מוצק והעצמות רכות. כדי להפוך את הדג המבושל לטעים עוד יותר, יש אנשים שמטגנים קלות את שני הצדדים או צולים אותו על גחלים עד שהוא חרוך קלות. באותה שנה, גם משפחת גיסתי לא הייתה אמידה במיוחד, אבל הדג שהיא הביאה ביום הראשון של טט היה באורך של כמעט מוטת יד, מעמוד השדרה ועד לעור הבטן.
ברגע שהארוחה הסתיימה, גיסתי עמדה בפתח ואמרה, "תשאירי את הכלים שם, אני אקח אותם הביתה לשטוף". גיסתי שאלה אם הדג טעים. בזמן שאני שיבחתי אותו מאוד, בעלי העיר שהוא קצת מתוק מדי. גיסתי הסבירה שלפני שעזבתי, היא שאלה כמה אנשים שהיו בדרום, ורבים אמרו שהכל שם מתוק. אנשים שם לא סובלים את הקור. חלקם אפילו צריכים להכין תנור פחמים לכלותיהם כדי להתחמם... גיסתי דאגה שגיסתה לעתיד לא תהיה רגילה למזג האוויר ולהרגלי האכילה בכפר, אז כשהיא צלה את הקרפיון, היא הוסיפה עוד סוכר, משהו שמעולם לא עשתה קודם לכן.
אני זוכרת את השנה שבה חזרתי מנסיעת עסקים בת כמעט חודש לאיי ספרטלי. עורי היה שרוף מהשמש, פניי היו שזופות, בעוד שבעלי היה ידוע כ"האיש הכי יפה בכפר". היינו כמו זוג לא תואם. גיסתי הייתה מסבירה לכל מי שפגשה, "הוא בדיוק חזר מהים ומהאיים", ורומזת, "הכיעור הזה זמני; בדרך כלל, הוא די יפה".
ביליתי יותר משבוע בחגיגת טט (ראש השנה הירחי) בעיר הולדתו של בעלי לעתיד, אבל בכלל לא הרגשתי זרה, למרות שהיו מאכלים שטעמתי בפעם הראשונה, אנשים שפגשתי בפעם הראשונה, וניבים שהייתי צריכה לבקש כדי להבין כמה פעמים... הכל בזכות אחותי.
גיסתי – אישה כפרית, רגילה לעבוד בשדות כל השנה, מעולם לא עזבה את כפרה – אך הקפדה על פרטים קטנים, כמו הוספת סוכר נוסף לדג המבושל שלי כדי להקל עליי לאכול, עזרה לי להאמין שבחרתי את האנשים הנכונים לאהוב לחיי.
[מודעה_2]
מָקוֹר
תגובה (0)