היזהרו כשאתם מלמדים את ילדיכם.

לפני כמה ימים לקחתי את בני להתחסן. בזמן שחיכיתי לתורי, ראיתי אם מנחמת את בתה הקטנה שזה עתה קיבלה זריקה, כשהילדה בוכה בקול רם כי זה כאב.

(בינה מלאכותית)

לפני כמה ימים לקחתי את בני להתחסן . בזמן שחיכיתי לתורי, ראיתי אם מנחמת את בתה הקטנה, שזה עתה קיבלה זריקה ובכתה בקול רם כי כאב לה. האם הצעירה המשיכה ללטף את ילדה. בין הבטחות לממתקים וצעצועים, משפט אחד משך את תשומת ליבי והבהיל אותי: "הרופאה הזאת הייתה כל כך רעה, היא פגעה בתינוקת שלי. אני אכה אותה אחר כך!"

פתאום נזכרתי בדודה שגרה ליד הבית שלי. משפחתה כללה רק בנות, כך שכאשר נולד לה נכד, היא אהבה אותו מאוד. אבל הנכד שלה היה די שובב. בכל פעם שהוא נפל, הוא היה בוכה בקול רם, וסבתו, שריחמה עליו, הייתה עוזבת את כל מה שעשתה במטבח וממהרת החוצה. אם היא גילתה שהוא מעד על שולחן, היא הייתה נוזפת בשולחן על שפגע בו; אם היא גילתה שהוא נתקל בדלת, היא הייתה נוזפת בדלת.

סיפור קטן אך משמעותי זה, לכאורה, הוא אולי תופעה שכיחה בכל מקום, שבו הורים רבים עדיין אוהבים את ילדיהם בצורה שגויה, ומלמדים אותם מבלי משים גישה של האשמה. במקום לנתח בסבלנות את הסיבה, להצביע על טעותו של הילד ברשלנות, ולהסביר את אופי הבעיה - שהרופא נתן לילד חיסון כדי למנוע מחלות, שזה יכאב מעט אך יהיה טוב לילד בטווח הארוך - הורים בוחרים לעתים קרובות באפשרות הקלה יותר של האשמת אחרים כדי להרגיע את המצב באופן זמני. בעוד שכל ילד הוא "לוח חלק", שאינו מסוגל להבחין בין טוב לרע, הורים מנחים את ילדיהם להאשים אחרים בטעויותיהם.

כהורים, אני מאמין שעלינו להסביר בעדינות ולעזור לילדינו להודות באומץ בטעויותיהם. מה יקרה אם, כשהילד גדל, הוא לעולם לא יראה את פגמיו שלו אלא רק את טעויותיהם של אחרים? "זרעו מעשה, קצור הרגל; זרעו הרגל, קצור אופי; זרעו אופי, קצור גורל." כהורים, אסור לנו לפנק את ילדינו על ידי מתן סיפוק זמני ולימודם להאשים אחרים או לסלוח על טעויותיהם.

אגם דונג הו

מקור: https://baolongan.vn/can-than-khi-day-con-a195357.html