מקום קסום בלב העיר

האם אי פעם ישבתם לבד כדי לרפא את נשמתכם? בוודאי אנשים רבים ענו בשלילה. כולם עסוקים בעבודה, עסוקים במשפחה, איך יש להם זמן לשבת בשקט, פשוט לשבת בשקט, להתנתק מהחיים, לא לדאוג יותר לעבודה, למשפחה או למחירים. זה כאילו אתם יושבים בקופסה שקופה, שבה הזמן עוצר, בעוד שבחוץ הכל עדיין סוער הלוך ושוב.

כל שבוע אני מרשה לעצמי "לשבת בשקט" ולצפות בחיים ככה. ואז פתאום הבנתי שיש כל כך הרבה דברים מעניינים, כל כך הרבה דברים מעניינים שמעולם לא שמתי לב אליהם. נראה שהחיים הרועשים שמתרחשים סביבי כבר לא קשורים אליי. על הכביש, מכוניות עדיין נוסעות במרץ. אנשים ממשיכים את חייהם. מסביב לפארק, בתי קפה מנגנים מוזיקה רכה. ראיתי אישה קונה גרוטאות מתכת, הולכת לכל חנות בירה מסביב לפארק כדי לבקש לקנות פחיות בירה. במהלך היום, חנויות הבירה סגורות ושקטות, רק שוקקות בלילה. הכל עדיין קורה בחיפזון כדי לעמוד בקצב גלגל הזמן. באשר לי, אני יושב בפארק, עולם קסום, נפרד לחלוטין מהחיים הסואנים שם בחוץ, כדי להירגע, להקשיב לצלילים הצלולים ביותר, לנשום את האוויר השליו ביותר.

מאז בניית הפארק, לאנשים היה מקום לשחק, להתעמל, להירגע ולנוח. המקום הזה הומה אדם רק בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות אחר הצהריים המאוחרות. אנשים הולכים להתעמל, ילדים משחקים משחקים כמו מכוניות חשמליות, גלגיליות וציור פסלים... לכן, המסעדות הסמוכות הומה אדם רק בערב. כשהצהריים מתחילים לדעוך, הפארק משנה את מראהו לחלוטין, צפוף, שוקק חיים ורועש. אבל בבוקר, בסביבות השעה שמונה, שקט, ורק מעט אנשים עוצרים לנוח.

במשך היום, הפארק נראה מבודד מהעולם החיצון. רעש התנועה והמוזיקה מבתי הקפה לא יכלו להטביע את ציוץ, טיק טיק, טיק ציוץ... קריאות הציפורים לחבריהן. כשמביטים למעלה אל חופת עץ הסאלה או עץ השמן בעל עלוותו השופעת, אי אפשר היה למצוא את צלליתה של ציפור שרה. רק לאחר זמן מה ניתן היה לגלות את הציפור הקטנה. צבעה היה אפור-חום, עם בטן לבנה ומקור צהוב. היא הייתה זעירה וזריזה וקראה לחבריה תוך כדי שהיא מקפצת מענף לענף. כמה נקרים קפצו על הדשא, צייצו וחיפשו מזון. עץ סאלה השיל את עליו, העלים עפו באוויר, התנדנדו בשמחה לפני שנחתו על הקרקע. על הקרקע, על הדשא הירוק, היו אינספור עלי כותרת ועליונים של פרחי סאלה. הם נשרו על פני האדמה. חלק מעלי הכותרת יבשו והשחירו, בעוד שאחרים עדיין שמרו על צבעם האדום העמוק. כשמסתכלים למעלה אל העץ, פירות הסאלה הצעירים מתחילים לקבל צורה, הפרחים על הענפים אדומים-כתומים, לא אדומים סגולים כמו על האדמה, כנראה הפרחים נובלים ונמצאים בתהליך ייבוש ולכן הצבע כהה יותר.

מעולם לא ראיתי עץ עם פרחים מוזרים כמו סאלה. הפרחים באשכולות ארוכים, לחלק מהעצים ענפים ארוכים המגיעים עד הקרקע, נראים כמו זרועות מעוקלות, שלובות זו בזו, יפות מאוד. אם תסתכלו מקרוב, תראו שהענפים עם הענפים הארוכים המגיעים עד הקרקע הם אלה שאין להם פרי, הפרחים ממשיכים לפרוח אחד אחרי השני, כך שה"זרועות" חייבות להיתלות עד הבסיס. יש עצים ברי מזל יותר, נושאים פרי מתקופת הפריחה הראשונה, כך שהפירות הגדולים, העגולים והחומים כהים מצטופפים יחד ונצמדים לראש. יש עצים פחות ברי מזל, נושאים פרי בתקופת הפריחה השנייה או השלישית, כך שהפירות תלויים באמצע. יש עצים אפילו פחות ברי מזל, כאשר פירותיהם תלויים קרוב לקרקע. אז רק על ידי התבוננות בהם, אפשר לדעת אילו עצים ברי מזל ואילו חסרי מזל.

בין עצי הסאלה ניצבים עצי שמן בעלי קליפה גסה. עצי השמן עמידים לבצורת, כמעט ולא מאבדים את עליהם, וענפיהם ועליהם השופעים הופכים את האוויר כאן לרענן וקריר. באמצע השביל המשותף נמצאת ערוגת פרחים עם סחלבים אדומים בוהקים, ומדי פעם יש עץ בונסאי גזום כמו ביצים ענקיות. על הקרקע, בין עצי השמן לעצי הסאלה, אנשים שותלים כמה חלקות של פרחים צבעוניים לארבע עונות. פרח זה פורח כמעט כל השנה, כך שהוא תמיד אדום, לבן וורוד בוהק.

יושבים בפארק, הרוח כל כך קרירה, כאילו המקום הזה הוא מקום אחר, כל מי שנכנס יכול להתנער מהדאגות שבחוץ. אני קורא למקום הזה מערה לברוח מהחיים כי כשנכנסים לכאן, זה כמו ללכת לאיבוד בארץ אחרת, ארץ קסומה שמכילה רק דברים טהורים, שלווים ומרגיעים. בכל סוף שבוע, כשמגיעים לכאן, פשוט יושבים בשקט, הנשמה נרפאת, כל הדאגות, הקנאה והצמא נעלמות. אין דבר טוב יותר מלצפות בפרחים, לצפות בעצים, להקשיב לשירת ציפורים!

מָקוֹר