אבל לא משנה לאן הלך או מה עשה, הוא תמיד רחש חיבה עמוקה למולדתו. אפילו כותרות קובצי השירה שלו משקפים זאת בחלקם: ילד החול, סחף הים, אגדת קואה טונג, לה טווי לנצח...
בשיר "שנות חברות", עם ההקדשה: "מוקדש לחבריי לכיתה מבית הספר התיכון לה תוי", מביע המחבר: בילינו שנים של חברות / בשביל הישן, המכוסה טחב / חצי חיים של עליות ומורדות, ובכל זאת אנו שבים זה לזה / ומוצאים שמחה כאילו שום דבר לא מכביד עלינו.
זוהי מציאות החיים, שובו של המחבר לעיר הולדתו, המקום בו נולד וגדל, מסעו של המשורר אחורה בזמן כדי לגלות מחדש את עברו הצעיר, עם רגשות עוצמתיים, ובמיוחד את תחושת השמחה של נגיעה בזיכרונות מימי בית הספר, התקופה היפה והחלומית ביותר בחייו של אדם. השמחה נראית כמתעלה על הכל כשנזכרים בחברים בני אותו גיל. מציאות החיים שזורה במציאות הרגשות, מה שהופך אותה לניתנת להזדהות בקלות עבור רבים. באותן שנים היו לנו חברים / אמא ברוח הלילה הקרה / אבא בגרגירי החול תחת ליל הכוכבים / ואחות בהרים המפרידות בינינו.
 |
| אנתולוגיה של יצירות מאת המשורר נגו מין - צילום: PXD |
נימת השיר ריאליסטית, עם פרטים שנבחרו בקפידה כדי לעורר געגוע נוסטלגי לבית ולשנות הלימודים המפרכות, המאתגרות אך הבלתי נשכחות. זיכרונות אלה גואים כמו גלי אוקיינוס אינסופיים אל תוך זיכרונות רחוקים. הפזמון "היו לנו חברים באותן שנים" מתעכב ללא הרף. ומתוך תיאור ונרטיב ריאליסטיים אלה, השיר מסתיים בתהודה כללית, מופשטת וגואה, המרחיבה את תחום האסוציאציות בסגנון פואטי אמיתי: " כל כך קר שהשירה לא יכולה לישון / אנו מדליקים אש כדי לחמם זה את ליבו של זה / בחוץ, הנהר מקנן בצללי הדשא / הלילה הקר נמתח על פני צליל שריקת הרכבת..."
המשורר מגדיר את עצמו כ"ילד החול", שהוא גם שם אחד משיריו וקובץ שירים. הוא מבטא זאת באמצעות שירה: "ילד החול / עיניים המורגלות להיפתח לגובה הרוח החדה / לתפוס בעיני הים אופק / מתגבש לגרגרי מלח של נשמתי..."
כפרי החוף, הן ערי הולדתו מצד אביו והן ערי הולדתו מצד אמו, כמעט תמיד נוכחים בשירתו - פשוטים, עמוקים, ולעתים גדושים בנוסטלגיה, וגורמים למשורר להרגיש כאילו אינו יכול לשבת או לעמוד דומם באף אחד מארבעת המקומות הללו. בשיר "אגדת קואה טונג" (שהוא גם שם של קובץ שירה), המשורר יוצר דימויים פואטיים מרגשים ורדופי רוח כשהוא מדבר על מולדתה של אמו: "הו מולדתה / קואה טונג, וין קוואנג, קאט סון, ת'וי באן / רוח קרה בצד הזה ובצד ההוא מחפשת שמיכות / לנהר הצר נותרו רק קפיצות / אנשים מבקשים לחצות וחול מבקש לחצות / עשרים שנה הנהר הפך לדם / הים מרצד באש הקטורת בתשובה".
זוהי קואה טונג, עיר הולדתו של אמו של המשורר; מבצר וין לין; גשר בן האי; נהר הואן לואונג, מקום של זיכרונות וחיבה, הטמון בו זמן של הפרדה בין צפון לדרום ביום ובלילה. שם, האהבה העמוקה למולדתו של אמו ניכרת, ואנדרטה מתנשאת ניצבת בלבבות רבים, המייצגת את השאיפה לאיחוד לאומי, להתגבר על פילוגים והפרדות גלויים ובלתי נראים, לאחד את הצפון והדרום מחדש כאחד, כך שהאיחוד הגדול לעולם לא ידבר שוב על פרידה. שאיפה זו, כה רגילה ופשוטה אך כה עצומה כאחד, הובילה את כל האומה דרך צעדה ארוכה של עשרים שנה לפני שהגיעה לחופי האיחוד.
בשיר פרוזה המוקדש למשוררים עמיתים מהואה תחת הכותרת "שירים ללה דין טיי, מאי ואן הואן והאי קי בלילות חורף נדודים בהואה", משרטט המחבר סדרה של רישומים מהירים בסרט בהילוך איטי על החברות הקרובה במהלך השנים הקשות של לפני 45 שנה (1980). התמונות מרשימות ומעוררות מחשבה: שוטטנו ללא מטרה בחורף, יחד בגשם שוטף, מביאים שירה לחדרים קטנים שבהם האור לא היה בהיר מספיק כדי להבחין בתווי פניהם הרזים של חברינו, רק חיוכים חולפים על שפתינו מזינים את התשוקה הבוערת של שירתנו. היינו יחד בלילה העמוק והאפל, פסוקי שירה עוטפים לבבות כואבים, מבטים ספורים קוראים לסימפוניה. העצים בצד הדרך נטו מטה, כבדים מגשם או אולי חולקים בדממה את רגשות ליבנו.
מולדת וחברויות עמוקות ומתמשכות משוחזרות בשירה דרך זיכרונות של גשם ושמש, דרך חלל של חדר קטן מלא חמימות וחיבה, דרך אור המנורה שבקושי האיר את פניהם הכחושות של חברים בימים הקשים של תקופת הסובסידיה. אכן, אין דבר בלתי נשכח ועמוק יותר מאשר זיכרונות יקרים של חברות, במיוחד אלה החרוטים בזיכרון הקשיים.
המשורר עזב את ממלכת העננים הלבנים, אך השירה נשארת עם האנושות, איתנה, נאמנה ועמידה כגרגר חול זעיר, אך שובת לב כה רבה:
מָחָר
החיים קבורים בחול, נשכחים.
בים עדיין יש גרגירי מלח.
לֶאֱסוֹף
הייתי רוצה לומר ש...
(עדיין אותם 2)
רוח ואהבת המולדת נותרות, לנצח אוחזות במוט, ממתינות לחוף החיים, ללא התחלה או סוף.
פאם שואן דונג
מקור: https://baoquangtri.vn/van-hoa/202512/tho-ngo-minh-sau-tham-hon-que-9ec0280/
תגובה (0)