אבל לא משנה לאן הלך, מה שלא עשה, תמיד הייתה לו חיבה עמוקה למולדתו. אפילו שמות קובצי השירה שלו מבטאים זאת בחלקם: ילד החול, סחף הים, אגדת קואה טונג, לה טוי סואט מואה...
בשיר "שנות חברים" עם ההקדשה: "מוקדש לחברים מבית הספר התיכון לה ת'וי", מביע המחבר: יש לנו חברים בשנותינו/ בשביל הישן המכוסה טחב/ חצי חיים של עליות ומורדות, לחזור אליך/ מאושר כאילו לא היה טל כבד.
זוהי מציאות החיים, כאשר המחבר חוזר לעיר הולדתו, המקום בו "נולד וגדל", כאשר המשורר חוזר בזמן כדי למצוא את עבר נעוריו עם שלל רגשות, במיוחד את מצב הרוח השמח כשנוגעים בזיכרונות שנות הסטודנטיות שלו, התקופה היפה והחלומית ביותר בחייו של אדם. השמחה נראית כמתעלה על הכל כשנזכרים בחברים בני אותו גיל. מציאות החיים התערבבה עם מציאות מצב הרוח כך שקל לרבים להזדהות. יש לנו בשנים של חברים/ אמא ברוח הקרה של הלילה/ אבא בגרגר החול של ליל הכוכבים/ ואתה במעבר ההרים המפריד בינינו.
 |
| אנתולוגיה של המשורר נגו מין - צילום: PXD |
הקול הפואטי ריאליסטי, עם פרטים מזוקקים באווירה נוסטלגית, געגוע עמוק למולדת ולשנות הלימוד, קשות ומפרכות, אך מלאות זיכרונות. הזיכרונות הם כמו גלי אוקיינוס המתנפצים ללא סוף לזיכרונות רחוקים. הפזמון "יש לנו חברים בשנים" ממשיך להתעכב ללא סוף. ומתוך תיאור ריאליסטי, סיפור ריאליסטי, השיר מסתיים בצליל כללי, מופשט ומרומם, מרחיב את שדה האסוציאציה באמת כמו משורר: כל כך קר שהשירה לא יכולה לישון / להדליק אש כדי לחמם את ליבם של זה / שם בחוץ הנהר מקנן בצל הדשא / הלילה הקר חותך את צליל שריקות הרכבת...
המשורר מכנה את עצמו "ילד החול" שהוא גם שם של שיר, קובץ משיריו. והוא מתוודה בחרוזים: "ילד החול/ עיניים רגילות להיפתח לרוח החדה/ לתפוס בעיני הים אופק/ התגבש לגרגר מלח של נשמתי...".
כפר הים הוא המולדת האבהית והאימהית שכמעט תמיד מופיעה בשיריו, כה פשוטה, עמוקה ולפעמים מלאה נוסטלגיה עד שהמשורר מרגיש כאילו אינו יכול לשבת בשקט. בשיר "אגדת קואה טונג" (שהוא גם שם של קובץ שירים), יצר המשורר דימויים פואטיים נוגעים ללב ורודפים כשדיבר על מולדתו: הו מולדתו/ קואה טונג וין קוואנג קאט סון ת'וי באן/ רוח קרה בצד הזה, בצד השני מחפשת שמיכות/ נהר צר שנותרו בו רק מדרגות/ אנשים מחפשים זה את זה וחול מחפש זה את זה/ עשרים שנה הנהר הפך לדם זורם/ הים מרצד באש קטורת של חרטה.
זוהי קואה טונג, עיר הולדתו של אמו של המשורר, סוללת הפלדה וין לין, גשר בן האי, נהר הואן לואונג, צד אחד זוכר, צד אחד אוהב, מכיל זמן של צפון ודרום ביום ודרום בלילה. מקום זה מגלה את האהבה העמוקה לעיר הולדתו של האם ועומד כאנדרטה בלבבותיהם של אנשים רבים על השאיפה לאיחוד לאומי, להתגבר על מחסומים והפרדות גלויים ובלתי נראים, כדי שהצפון והדרום יוכלו לחזור לבית אחד, כך שהאיחוד הגדול לעולם לא יזכיר פרידה. שאיפה זו כה רגילה, פשוטה, אך כה גדולה עד שכל האומה נאלצה לעבור צעידה ארוכה של עשרים שנה כדי להגיע לחוף האיחוד.
בשיר הפרוזה המוקדש למשוררים אחרים, תחת הכותרת: "שירים המוקדשים ללה דין טיי, מאי ואן הואן, האי קי בלילות חורף נדודים בהואה", משרטט המחבר סקיצות מהירות בזה אחר זה בסרט בהילוך איטי על החברות הקרובה בחודשים הקשים שלפני 45 שנה (1980). הדימויים הפואטיים מרשימים ומעוררי מחשבה: היינו מפוזרים כך כל החורף, יחד בגשם שוטף, מביאים שירה לחדרים קטנים שבהם האורות לא היו בהירים מספיק כדי לזהות את תווי פניה הדקים של חברים, רק החיוכים שהופיעו על שפתיהם הוסיפו אש לשירה החמה. היינו יחד בלילה העמוק, החרוזים בגובה השמיים עוטפים את הלב הכואב, כמה מבטים עדיין נקראו חזרה לסימפוניה. העצים בצד הדרך נטו מטה, כבדים מגשם, או רצו לחלוק את לחישות ליבם של אנשים.
המולדת והחברות הקרובה והעמוקה משוחזרות בשירה דרך זיכרונות הגשם והשמש, דרך חלל של חדר קטן מלא חיבה, דרך מנורה שמספיקה בדיוק כדי להאיר את פניהם הכחושות של חברים בימים הקשים של תקופת הסובסידיה. אכן, אין דבר בלתי נשכח וכבד יותר על ליבם של כל אחד מאיתנו מאשר זיכרונות זהב טהור של חברות, במיוחד הסימנים המסמנים את התקופות הקשות.
המשורר הלך רחוק אל ארץ העננים הלבנים, אך השירה עדיין נותרת עם העולם האנושי, איתנה, נאמנה ויציבה כמו גרגר חול זעיר שרודף כל כך הרבה:
מָחָר
החיים הקבורים בחול
לים עדיין יש גרגירי מלח
לֶאֱסוֹף
אמר ש...
(עדיין ישן 2)
נשמת המולדת, אהבת המולדת כזו שעדיין מחזיקה לנצח את המוט הממתין לחוף החיים ללא התחלה או סוף.
פאם שואן דונג
מקור: https://baoquangtri.vn/van-hoa/202512/tho-ngo-minh-sau-tham-hon-que-9ec0280/
תגובה (0)