לאחר שקראתי סיפורים קצרים שתורגמו ופורסמו מדי פעם בעיתונים ובמגזינים ספרותיים בשנים האחרונות, קריאה חוזרת של 28 הסיפורים הקצרים שנבחרו בקובץ "החתול השחור" (בתרגום נגוין טונג נהאט, הוצאת הספרים ת'ואן הואה - 2023) עדיין מעוררת את אותה תחושת עונג ורושם שובה לב באופן מוזר במפגש עם סופרים ספרותיים יפניים מודרניים ועכשוויים.
בחרתי לקרוא את "שונא אלכוהול" תחילה משום שלא יכולתי להתעלם משמו של המחבר. קוראים וייטנאמים כנראה מכירים את יצירת המופת "לא עוד אנושי" מאת דזאי אוסמו, סופר מפורסם השייך ל"אסכולת הנבלים" לאחר מלחמת העולם השנייה, בעל נטיות מרדניות והרס עצמי, המשתקפות בטרגדיה של חייו שלו. "שותה יומיים רצופים. שלשום בלילה ואתמול, שותה ברציפות במשך יומיים. הבוקר הייתי צריך לעבוד אז קמתי מוקדם, הלכתי לשירותים לשטוף את הפנים, ופתאום ראיתי קופסה עם 4 בקבוקים. תוך יומיים סיימתי 4 קופסאות." "שונא אלכוהול" הוא למעשה השתקפות על המאבק בהתמודדות עם בקבוקי האלכוהול האלה עם חברים, אך הקורא מוצא את סגנון הכתיבה ההומוריסטי והמלנכולי המוכר שלו, המבטא ייאוש בצורה הכנה ביותר, את תחושת האבודה בעולם האנושי.
קראתי גם את "החתול השחור", סיפור קצר מאת שימאקי קנסאקו, המשמש כשם הספר. חתול זכר, שחור, גדול פי וחצי מחתול ממוצע, מלכותי, "בודד אך יהיר וגאה, מלא רוח לחימה...", "אם היה בן אדם, הוא בוודאי היה אדון". "בעוד שלסוגו הנבזי והחנפן יש מקומות חמים לישון בהם והוא מוזן, הוא ננטש". החתול השחור הבזוי נהרג לבסוף, "אמא טיפלה בו", נעלם במהירות, "והשאיר רק את הצנועים אורבים מסביב". העלילה הפשוטה על חתול מבטאת עייפות ושנאה כלפי דרכי העולם, כמו גם מחאה שקטה נגד החברה העכשווית, חברה "משעממת וטיפשית כמו מחלה שלעולם לא נראית כמרפאה".
כך, הקורא פוגש 28 דמויות ספרותיות שאינן בהכרח סופרות מפורסמות או מוכרות, אלא נבחרו באופן אקראי על ידי "קורא רגיל שנהנה ולומד" על מנת לספק פרספקטיבה רחבה ועשירה יותר על ספרות יפנית מודרנית ועכשווית. סיפורים קצרים רבים בעלי אווירה בלשית (לילה בשדה הקוצים, העכביש, השמדה, הברברי, כף הרגל); סגנון מסתורי ופנטסטי (הביצה); ריאליזם חברתי (השפירית חסרת הראש, צער אנושי...). ובמיוחד, ישנם סיפורים קצרים על אהבה השזורים ביופי של אובדן, עוול ומלנכוליה (התמונה הרקומה, מעבר, רבייה מלאכותית, בעונת הגשמים...).
הסיפורים הקצרים בקובץ "החתול השחור" נכתבו מהמחצית השנייה של תקופת מייג'י ועד המחצית הראשונה של עידן השואו, תקופה שסימנה את היווצרותן של אסכולות ספרותיות מודרניות ועכשוויות ביפן. הם משקפים את האינטגרציה התרבותית החזקה וחילופי הדברים בין יפן למערב, לא רק את המציאות וההתפתחויות החברתיות -פוליטיות ביפן בתקופת המעבר של הרפורמה והפתיחה לעולם, אלא גם משמשים כמראה המשקפת את הגישות האידיאולוגיות המורכבות של סופרים יפנים.
קראנו יצירות מפורסמות של ספרות יפנית מודרנית שתורגמו לווייטנאמית, כמו "ארץ השלג" של קוואבאטה, "היער הנורבגי" של הארוקי מורקמי, ו"המנורה אינה מטילה צל" של ווטאנאבה ג'יון-איצ'י, בין היתר. עם זאת, רוב היצירות הללו מתורגמות בדרך כלל מאנגלית, צרפתית או רוסית, ומעטות מאוד מתורגמות ישירות מיפנית, שלעתים קרובות היא מורכבת למדי ומעורפלת. לכן, התרגום של נגוין טונג נהאט מהטקסט היפני המקורי, המציע לקוראים דפים של פרוזה מרהיבה, קורנת, עדינה ומלנכולית, הוא מאמץ ראוי לשבח רב. משמח עוד יותר הוא שלהואה יש כעת מתרגם ספרותי מוכשר נוסף.
[מודעה_2]
מָקוֹר
תגובה (0)