[מגזין אלקטרוני]: רוח האביב של צפון וייטנאם

אנשים זוכרים את האביב לא בזכות פרחיו התוססים, אלא בזכות ריחו. ריח שקשה לתת לו שם. אולי זו הסיבה שכל מי שרחוק מהצפון מתגעגע לאביב. הם מתגעגעים לקור שאינו מספיק קריר כדי לגרום להם לרעוד, לגשם שאינו מספיק חזק כדי להרטיב אותם, לניחוח שאינו חזק מספיק כדי להשכרה...

האביב בצפון אינו מגיע בפתאומיות כמו גשמי הדרום. הוא מתחיל בבקרים ערפיליים. מזג האוויר אינו קר במיוחד, אך גם אי אפשר לקרוא לו חם. הקור המתמשך של סוף החורף, מעורבב בלחות של טפטוף, משאיר תחושה מתמדת ונעימה על העור. דרך הכפר אינה יבשה לחלוטין; האדמה הרכה משקפת במעורפל את עקבותיהן של נשים שהולכות לשוק מוקדם. האוויר נושא את ריח הקש הרטוב, את ריח עשן המטבח ואת ריח האדמה המתעוררת לאחר חורף ארוך.

אנשים זוכרים את האביב לא בזכות צבעיו התוססים אלא בזכות ריחו. ניחוח שקשה לנקוב בשמו: רמז לעוצמת הרוח, נגיעה של מתיקות פריחת הפומלה של תחילת העונה, רמז לארומה החזקה של עשן קטורת במהלך טט (ראש השנה הוייטנאמי), ואיפשהו במרחק, החמימות המתמשכת של עוגות אורז דביקות במטבח קטן. כל האלמנטים הללו מתמזגים יחד לניחוח עדין מאוד, כה עדין שהוא נעלם ברגע שמסתובבים.

אני זוכר את שעות אחר הצהריים המאוחרות של סוף השנה, כשהרוח הצפונית התעייפה, בקושי חזקה מספיק כדי להניף את פרחי האפרסק מול השער. הפריחה לא הייתה אדומה עזת, אלא ורודה חיוורת, עדינה ורועדת כאילו מפחדת מהרוח. בכל פעם שמשב חלף, עלי הכותרת נשרו לאט, בעדינות, ללא חיפזון, כאילו מפחדים להפריע לחרקים המנומנמים.

כל בית מתחיל בהכנות לטט (ראש השנה הירחי). האווירה אינה רועשת, אך היא שוקקת חיים ומלאת ציפייה. בחוץ, חבטות קצביות של עלי להכנת נקניקיות חזיר ממלאות את האוויר. במטבח, סיר עוגות האורז הדביקות מבשל כל הלילה, האש מאירה את פניהם של השומרים, עיניהם צורבות מהעשן, ליבם חם לנוכח טט המתקרב. ניחוח עלי הבננה, האורז הדביק ושעועית המונג, מעורבב עם ריח עשן העץ, יוצר ארומה ייחודית המצויה רק ​​בצפון, שמובאת רק באביב.

האביב בצפון וייטנאם עדיין שוכן בסעודות טט פשוטות אך מעודנות. קערת מרק נבטי במבוק מיובשים עם נתחי חזיר, המרק הצלול והמתוק שלו מעורר דימויים של הרים ויערות רחוקים. צלחת נקניקיית חזיר פרוסה, לבנה טהורה וריחנית בניחוח בשר טרי. בצלצלי שאלוט כבושים, חריפים וחריפים, מוגשים עם לביבות אורז דביקות ועשירות, מפיגות את הצינה המתמשכת בגרון. מנות אלה אינן רק לסיפוק רעב, אלא לזיכרון. לא רק להווה, אלא לכל האביבים שחלפו.

אנשים נוטים לחגוג את טט (ראש השנה הירחי) באיטיות. באיטיות בבישול ובקישוט, באיטיות בביקור קרובי משפחה, ובאיטיות בשמחה. ביום הראשון הם מבקרים קרובי משפחה מצד אביהם, ביום השני מצד אמם, וביום השלישי הם מבקרים את מוריהם. כל צעד הוא תזכורת לחיות בצדק, למלא את חובותיהם ולשמור על לב טהור. ברכות לשנה החדשה אינן צריכות להיות פרחוניות, רק כנות: "מי ייתן ותהיה לך בריאות טובה בשנה החדשה", "מי ייתן ומשפחתך תהיה שלווה". האביב הוא אפוא חם, ריחני ומלא ביחד.

אחרי טט (ראש השנה הירחי), האביב מתגלה באמת. טפטוף קל יורד בכל מקום, קל כאבק, מרחף בעדינות באוויר. השמיים תמיד מעורפלים, העצים רכים, והעלים הצעירים נובטים בירוק עז. פרחי פומלו פורחים בלבן בחצר, ניחוחם עדין, לא משתלט, מספיק כדי לעורר פתאום זיכרון של משהו ישן מאוד. אולי אדם שאבד, אביב אבוד, או פשוט ילדות שלעולם לא תחזור.

בבקרים של אביב, כשיושבים ליד החלון, צופים בגשם היורד על גג הרעפים, מקשיבים לציוץ הדרורים בחוץ, הלב שוקע באופן טבעי. לא עצוב, אבל גם לא לגמרי שמח. ככה האביב: תמיד נושא עצבות קלה מאוד, כמו טל הבוקר על כתפיו. העצבות הזו לא כואבת, אבל גורמת לאדם לחיות לאט יותר, לחשוב יותר, לדאוג יותר, ולרצות לפתוח את ליבו לחלוק. אולי זו הסיבה שאלה הרחוקים מהצפון מתגעגעים לאביב. הם מתגעגעים לקור שאינו מספיק כדי לגרום להם לרעוד, לגשם שאינו כבד מספיק כדי להרטיב אותם, לניחוח שאינו חזק מספיק כדי להשכרה. הם מתגעגעים לכל הדברים ה"לא שלמים" האלה, אבל דווקא הדברים האלה הם שמעניקים לאביב את נשמתו, את מהותו ואת ריחו.

האביב חלף, הגשם הפסיק, מזג האוויר התחמם בהדרגה, ופרחי הקפוק שוב באדום לוהט בקצה הכפר, מבשרים על עונה חדשה. אבל רוח האביב נשארה. היא טמונה איפשהו בזיכרוננו; בוקר לח, בריזה עדינה, או ריח פתאומי של עשן מטבח הם כל מה שצריך כדי להחזיר אותה, לגרום לליבותיהם של הרחוקים מהבית לשקוע ולעיניהם של אלה שנותרו מאחור לגלוש לפתע בדמעות. מי לא יתגעגע ויוקיר עונה מלאת תקוות והתרגשות? מי לא ירגיש תחושת געגוע וכמיהה כאשר הסימנים הראשונים של האביב מגיעים?

האביב בצפון וייטנאם לא שובה לב בצבעיו, אלא בניחוחו; הוא לא נאחז בשמחה, אלא בזיכרונות. ואולי, כל עוד נזכור, האביב הזה לעולם לא באמת יעזוב. הוא מתעכב בפינה העמוקה ביותר של ליבנו, מחכה ליום בו ינבט, יפרח ויצית אהבה!

תוכן: ניחוח אחד

צילום: מקור אינטרנט

גרפיקה: מאי הויין

מקור: https://baothanhhoa.vn/e-magazine-hon-xuan-dat-bac-277785.htm