פתחו את ספר הבישול, עקבו אחר ההיסטוריה

קריאת ספרי בישול ישנים בקפידה מגלה שהם מביאים לנו יותר מסתם נוסטלגיה וזיכרונות משפחתיים.

עיתונאית אוסטרלית נוספת, אמה סיוסיאן, מתייחסת לספרי בישול כ"תמונות מהירות" - תמונות מיידיות של מי אנחנו ומאין באנו. כדוגמה, היא מספרת את סיפור הכנת עוגת ספוג לחג המולד ממתכון מספר הבישול המשפחתי של משפחתה של ג'נט גאן. הספר היה בבעלותה הראשונה של סבתה של גאן, שקנתה אותו בשנות ה-30. במהלך מלחמת העולם השנייה, אמה של גאן הכינה עוגת ספוג לפי אותו מתכון וסיפקה אותה לאביה, ששירת בגינאה החדשה, על ידי הצלב האדום.

כיום, לצד המתכון, עדיין קיים עותק בכתב יד של מחיר כל מרכיב שאמה רשמה בקפידה באותה תקופה. גאן שומרת גם את ספרי המתכונים בכתב יד שנכתבו על ידי סבתה, אמה וחמותה, אותם היא מעריכה מאוד.

זה לא רק היסטוריה של אדם או משפחה. קריאת ספרים ישנים מאפשרת לנו לראות את עליות ומורדות החיים, כמו גם את רשימות המרכיבים ואת ההוראות הקפדניות כיצד לבשל. לדוגמה, לדברי סיוסיאן, קריאה חוזרת של "ספר הבישול של ברוסה", אחד מאוספי המתכונים העתיקים ביותר באוסטרליה, מראה מה היה מעמדן של נשים בעבר. "ספר הבישול של ברוסה" פורסם לראשונה בשנת 1917, והודפס מחדש מספר פעמים בשנים שלאחר מכן עד שיצאה המהדורה המתוקנת בשנת 1932. במהדורה המקורית, הסופרות אפילו לא נקראו בשמן, אלא נקראו רק בראשי התיבות של בעליהן.

שתי נשים מודרניות, שרל מנץ ומריקה אשמור, מובילות פרויקט להתחקות אחר העבר, בתקווה למצוא את שמותיהן של אותן נשים ואת סיפורי חייהן, כדי שיוכלו להעניק להן את הקרדיט הראוי להן. אייברי בלנקנשיפ, דוקטורנטית באוניברסיטת נורת'איסטרן (ארה"ב), גילתה גם היא תגלית דומה לגבי "מחברתם" של מתכונים עתיקים. בהתאם לכך, במאה ה-19, האדם ששמו הופיע על ספר הבישול - סוג של ספר שהיה חשוב ביותר לכלות טריות באותה תקופה - לא היה "האב" האמיתי של המתכונים בו. בעלי בתים אצילים שכרו לעתים קרובות אנשים להעתיק מתכונים שנוצרו על ידי הטבחים או העבדים שלהם בבית, ולרכז אותם לספרים. כמובן, אותם עבדים חצי-יודעי קרוא וכתוב לא ידעו שהן אנונימיות לחלוטין ולא קיבלו כל הכרה על תרומתן.

ספרי בישול, על פי ווסל, הם גם מסד נתונים לתיעוד שינויים כמו הגירה, זמינותם של סוגים שונים של מרכיבים ושינויים בטכנולוגיה. לדוגמה, על פי הניתוח של בלנקנשיפ, ספרה של אליזבת סמית' מילר משנת 1875, "במטבח", מציג את המעבר מכתיבת מתכונים נרטיבית לצורה המדעית יותר, מלאת המרכיבים והכמותית שאנו רואים כיום. קוראי ספר זה יכולים גם ללמוד על אמריקה שלאחר מלחמת האזרחים. חלק מהמתכונים שלו, כמו זה של בייקון, מציעים מבט היסטורי מקיף יותר על העבדות בארצות הברית באותה תקופה. אמילי קאט, אוצרת הארכיון הלאומי של אוסטרליה, שבו נמצא אוסף ספרי הבישול העצום של המדינה, אומרת שהמתכונים משקפים גם את אתגרי התקופה.

בכתבה עבור History News Network ביולי, בלנקנשיפ טענה שקריאת מתכונים ישנים היא אמנות, משום שבתוכם יכול להיות אוצר בלום מפתיע של היסטוריה, מערכות יחסים ותפיסות משתנות. הספר מעלה את השאלה: מי בדיוק "במטבח", ולמי יש את הזכות להיחשב כשחקן תפקיד בתחום זה? היא מודה שקריאת מתכונים הדורשים "אלמונים" וקשרים היסטוריים ותרבותיים אינה נעימה, אך אלו שישלטו ב"אמנות" זו יזכו להארה רבה. "(זה) עוזר לחשוף נשים שאולי נשכחו על ידי ההיסטוריה, ובאופן רחב יותר, מעלה שאלות לגבי מקורות המסורות הקולינריות , לגבי כמה ידיים עמלו ביצירתן של היסטוריות קולינריות אלה. את אותה גישה ניתן ליישם גם בספרי הבישול המשפחתיים שלכם: מאיפה הגיעו המתכונים של סבתא שלכם? מי היו חברותיה הקרובות ביותר? של מי העוגות היא הכי אהבה? אילו שמות מוזכרים ואילו מוסתרים? אלו שאלות חשובות הממתינות לתשובות - אם כי ייתכן שלעולם לא ייענו במלואן", כותבת בלנקנשיפ.

ראשית, ההופעה המוקדמת ביותר היא כנראה ספר הבישול האנאמי (1) מאת הסופר RPN, שפורסם על ידי טין דוק ט'ו שה, סייגון בשנת 1909, לפי מידע שנשמר בגוגל ספרים.

הבא בתור בסדר הוא ספר הבישול האנאמי (2) מאת גברת לה הוו קונג, בית ג'יי וייט, סייגון בשנת 1914 ו"תוק פו באך טיאן" (3) מאת טרונג טי ביץ' (שם עט טיי קווה), שפורסם על ידי המשפחה והודפס בהאנוי בשנת 1915. ראוי לציון במיוחד הספר "טאן דה תוק פאם" (4) מאת נגוין טו, שטען שהוא תלמידו של המשורר, המתעד את חיי האכילה של טאן דה בין השנים 1928 ל-1938. הספר פורסם על ידי דוי טאן טו שאה בשנת 1943, וכלל 74 מנות תוצרת בית של ה"שף" טאן דה. כל מנה באותה תקופה לא עלתה יותר מ-2 דונג - לפי מחיר הזהב המקביל כיום, מדובר בכ-280,000 דונג, וזה גם מפואר מאוד. מסמך אחר קבע שבאותה תקופה, קערת פו עלתה רק כמה סנטים; גם אם היא הייתה 5 סנטים, אז 2 דונג היו 40 קערות פו. העניין היחיד הוא שאני לא יודע מאיפה למשורר היה הכסף לקנות יין ולבשל אוכל כל יום. בואו נסתכל על שלושה מתכונים וייטנאמיים מסורתיים (1, 3 ו-4) המייצגים את שלושת האזורים שהוזכרו לעיל, כדי לראות כיצד מבשלים/מוכנים כמה מהמנות הווייטנאמיות הנפוצות ביותר.

למרות שכולם אומרים שמנת הדג המבושלת עם "אם" היא התמחות של עיר הולדתם, היא זמינה בכל רחבי המדינה. היא זמינה בספרים של RPN (סייגון), של גברת טיי קי ( הואה ), ושל טאן דה (האנוי). על פי המילון הוייטנאמי של לה ואן דוק, "דייסת חזיר (am) מכילה הרבה פלפל, נאכלת חמה כדי לגרום לך להזיע". משמעות זו דומה למדי למשמעות של "am" במילון אנאם - צרפתי (1898) מאת ז'ניברל: נעים. אוכל מנחם - מנה מרעננת?

כיום, דג ראש נחש, דג ראש נחש מפוספס ודג ראש נחש הם המכנים המשותפים למנה "דייסה לבישול". דג ראש נחש נקרא "קה" בדרום, דג ראש נחש נקרא "קה" בדרום. אנשים במערב אומרים שדג ראש נחש אינו טעים כמו דג ראש נחש שחור, בעוד שאנשים בצפון אומרים את ההפך. אני מאמין יותר לאנשים במערב, מכיוון ששם דגי ראש נחש זמינים באופן נרחב, יש להם הזדמנות לשחוק את שיניהם כדי לשפוט "טוב יותר". סוגי דגי ראש נחש כוללים בדרך כלל דג ראש נחש שחור, דג ראש נחש עבה ודגי "האן דואנג", אך למכנה משותף זה יש יוצא מן הכלל במנה "דג בישול" של "השטן השיכור" טאן דה, שמעדיף לבחור קרפיון או בורי (קרפיון ים). אבל עם דג ברמה גבוהה עם עצמות קטנות כמו קרפיון, המשורר השיכור שלנו צריך לעבור תהליך של ריקבון העצמות, אך בשר הדג עדיין מוצק. הדבר המכובד בטאן דה הוא דרך האכילה הטעימה שלו: "סיר הדייסה תמיד מוחזק על הכיריים לרתיחה. בזמן האכילה, שמים את הירקות בקערה, חותכים חתיכת דג, טובלים אותה בממרח שרימפס, לימון, צ'ילי וחיפושיות מים, מניחים מעל ואוכלים. לועסים היטב את הדג והירקות, ואז אוספים כמה כפיות של דייסה חמה ולוגמים." המטבח העתיק אינו פחות ממטבח מישלן של ימינו! הוא טוב יותר, אם סופרים את טאן דה. במקומות מסוימים בעבר, דייסה הפכה למרק כמו הדג המבושל באם כיום. כמו "קאן קה טראו קאנה אם" מאת טרונג טי ביץ': "קאן קה טראו קאנה אם עשוי במיומנות מהשאריות / שומן בצל מבושל עם רוטב דגים צלול / ממרח שרימפס מתוק, מספיק פלפל וצ'ילי / עגבניות, פירות יער בשלים, וזה מוכן".

עוף היה פעם מאכל שאפשר היה לאכול בשקט בלי שהשכנים ידעו. במצב כזה, דיכוי הוביל ליצירתן של מנות עוף רבות מחוץ לספרים ישנים.

ראוי לציין כי הדרך העתיקה לבישול "טיים" הייתה להשתמש בשעועית ירוקה, בוטנים, שיזפים, זרעי לוטוס, פטריות שחורות ופטריות שיטאקי, למלא אותן לתוך קורקבן העוף, ולאחר מכן לבשל על אש קטנה עד לבישול. הציר שימש כמרק (thang). "מעי" העוף המבושלים שימשו כמנה עיקרית. בעבר, משפחות סיניות שקיימו טקסי זיכרון עשו לעתים קרובות עבודות צדקה על ידי הוצאת מעי העוף לאכילה עם המרק ומסירת העוף לקבצנים. כיום, "טיים" שונה לחלוטין מהעבר. לדוגמה, תבשיל עוף בצ'ילי ירוק משתמש בעלי צ'ילי ופלפלי צ'ילי לבישול סיר חם עם עוף מבושל מראש. העוף מבושל במידה שהסועדים רוצים שיהיה, לא עוד הקסם הרך של הימים ההם. לגברת ביץ' יש שתי מנות עוף עם השיר הבא, כשקוראים אותן, מיד יודעים מהי המנה בלי הקדמה: "עוף מבושל במיומנות, המים צלולים/רוטב הדגים מתובל בחמוץ ומלח/נבטי הבמבוק והפטריות מוכנסים במעט פלפל/בצל ירוק משמש להכנת המנה"; "העוף הצעיר מאודה במיומנות עד שהוא מתוק ורך/קורע אותו לחתיכות קטנות ואז מפזר מים/מפזר מלח ופלפל ולוש היטב/משפשף עלי כוסברה וקינמון וייטנאמיים". מנת העוף של טאן דה מורכבת יותר: אגרולים מזויפים של טווס. הוא בוחר תרנגולת צעירה ושמנה, שורף אותה על אש כדי להסיר את נוצות הפוך, מסנן שתי מותניים (חזה), משפשף אותן במלח, קוצץ אותן דק ומערבב אותן עם עור חזיר מבושל קצוץ (לא כתוש כמו אנשי הדרום), מערבב עם מלח קלוי טחון דק ואבקת אורז דביק. עוטף אותה בעלי תאנה צעירים, עם עלי בננה מבחוץ. תולה אותה במשך שלושה ימים כדי שתחמיץ אותה. אוכל אותה עם מלח שום כתוש. בהשוואה לרולי אביב טווס, שאותם אכל מספר פעמים, הוא חושב שזה לא פחות טוב.

רוטב דגים וייטנאמי עלה לאחרונה באש כמו אש של גחלים בשלים במטבח. העם הוייטנאמי לא קורא לצמחים מלוחים מותססים רוטב דגים, ולכן מאמר זה אינו מזכיר רוטב סויה ורוטב סויה. בדיון על רוטב דגים, ייתכן שהמחבר RPN נדבק במערב, ב"פוביה ממרח דגים", ורק העביר על כך ב"פרק ז', רטבי דגים".

מאוחר יותר, גברת ביץ' מהואה "חיה חיים קולינריים" עם רוטב דגים עשיר מאוד, במיוחד עם משחת שרימפס כ-MSG. בספר, יש 40 מנות שלה מתובלות ב"רוטב דגים" ותוספים לריכוך (סוכר, שרימפס, שרימפס, בשר...), יצירת ארומה (שום, בצל, ג'ינג'ר, פלפל, שומשום), יצירת שומן (שומן), יצירת חמיצות (דגימת פירות). יש מתכון ל"בישול רוטב דגים" עם 4 סוגי דגים: "דוי, דיה, נגו, נוק, להשרות כמה/ רוטב הדגים מתעבה זמן רב, נראה שיש הרבה/ לצלות את עצמות החיות, לעטוף אותן במגבת ולבשל/ לסנן בזהירות עם מטלית עבה, המים צלולים".

דג ראש נחש מבושל בגרסה חדשה. צילום: נגו ין

גם רטבי הדגים שלה ייחודיים מאוד: "ממרח שרימפס מזויף", "רוטב ביצי סרטנים", "רוטב שרימפס חמוץ" (מנה שטעמה אינו ידוע אך נראה מפורסמת יותר מרוטב השרימפס החמוץ המפורסם של גו קונג), "רוטב נם", "רוטב טונה", "רוטב מעי טונה", "רוטב טונה, רוטב מקרל עם אבקת אורז", "רוטב דוי, רוטב דיה עם אבקת אורז", "רוטב אנשובי", "מאם נם קה מק", "מאם נם מק בו צ'ילי עגבניות", "מאם נם קנה" ו"רואוק ח'וייט". ישנם 12 סוגים של רטבי דגים בסך הכל. אנשים במערב כיום צריכים להוריד את הכובע בפני האנשים בהואה. כשהם הולכים להאנוי, הולכים לאיבוד בעולם רטבי הדגים של הדוד טאן דה, הם הופכים לתמימים ומשונים עוד יותר. רטבי הדגים שהכין בעצמו כללו "רוטב דגים קאי", "רוטב דגים לצלעות חזיר", "רוטב דגים לטונה", "רוטב דגים ת'וי טראן" (סוג של שרימפס קטן ש"נראה כמו סובין" ופופולרי בעונה שאחרי טט), "רוטב דגים רואוי", "רוטב שרימפס אצבעות" (בגודל של אצבע), "רוטב שרימפס ריו, רוטב שרימפס אורז", "רוטב דגים לאן" (משפחת הקרפיונים, דגים קטנים), "רוטב דגים נגאן", "רוטב דגים ביצי". יש להוסיף שבתחילת המאה ה-20, הוראותיו של המחבר RPN לא היו תמציתיות וקשות למעקב. כל רבעון למנה של גברת טיי קיווה היה קשה עוד יותר להבנה, במיוחד מכיוון שהיו לא מעט ניבים של הואה... מקריאת ספרים ישנים והשוואתם לספרים של ימינו, מובן מאליו שהיו שינויים רבים.

יצירת מנה טעימה ועקבית אחר מתכון כבר אינה המטרה הסופית של ספרי בישול, הן עבור הכותב והן עבור הקורא. למרות שאין להם עוד את מעמד הסופרסטאר שהיה להם לפני הופעתן של תוכניות הבישול בטלוויזיה והמתכונים המציפים את האינטרנט, ספרי בישול עדיין מוצר נמכר, גם אם לא כל מי שקונה אותם עושה זאת כדי ללמוד מהם.

הם הביאו עותק מקורי מצהיב של "ספר הבישול של מרגרט פולטון" (1969), ודיווחו בגאווה שספרה הועבר מדור לדור - ניתן לכל אחד מהם לאחר שעברו דירה והקימו משפחות.

מהדורת 50 שנה לספר הבישול של מרגרט פולטון. צילום: הוצאת הארדי גרנט

פולטון הייתה מחייכת במתיקות ומדפדפת בדפים כאילו מחפשת משהו. אחר כך הייתה סוגרת את הספר, מביטה בהם בפנים של גירוי מדומה ו"תוכחה אוהבת" כפי שנכתב לעיל. זהו זיכרון של סבתה מרגרט פולטון כפי שסופר על ידי כותבת האוכל קייט גיבס ב"גרדיאן" בסוף 2022. גיבס אמרה שזו הוכחה לכך שכניסה למטבח וביצוע מתכון יכולים למלא רק תפקיד משני בספר בישול. אז בשביל מה אנשים קונים אותם? "בין היתר לחלומות בהקיץ. אנשים מדמיינים ארוחות ערב, התכנסויות, שולחן ערוך בקפידה ושיחות מרתקות. בדיוק כמו שאנחנו קונים מגזיני אופנה כמו ווג כשאין לנו שום כוונה להוריד את הסנדלים שאנחנו נועלים, או קוראים מגזיני בית יפים כשאנחנו אפילו לא יכולים להרשות לעצמנו שכר דירה" - כתבה גיבס. ואכן, בימינו, אם רוצים למצוא מתכון, יש אלפי דרכים. המטבח של ימינו הוא מקום מפגש בין אלה שרוצים לספר סיפורים לבין אלה שמוכנים להקשיב. לא נדיר לקנות ספר בישול ולעולם לא לבשל ממנו כלום, וזה בסדר.

"אני קונה ספרי בישול כדי למצוא רעיונות לבישול, לקרוא סיפורים מעניינים וללמוד טכניקות מטבח במקום למצוא מתכונים, שאפשר למצוא בגוגל", כתבה כתבת התרבות נילנג'אנה רוי במגזין פייננשל טיימס במאי 2023. במאמר ב-LitHub, הצביע הסופר ג'ושוע ראף גם על ההבדלים בין ספרי בישול לפני ואחרי פיצוץ המתכונים המקוונים והמגמה לנוחות.

בלוגרית האוכל האוסטרלית פודי שיתפה תמונה של עותק חתום של "מרגרט פולטון". פודי תעביר את הספר לבתה, ובכך תעביר אותו לדור הרביעי במשפחתה.

ספציפית, על פי סופר קולינרי זה, בעבר, ספרים קלאסיים כמו "בישול כפרי צרפתי" (1951), "שליטה באמנות הבישול הצרפתי" (1961) או "ספר הבישול האיטלקי הקלאסי" (1973) סיפקו ידע בסיסי לדורות רבים של שפים, מחובבים ועד מקצועיים, עם מתכונים צרפתיים ואיטלקיים, יחד עם הוראות והקשר תרבותי בסיסי.

ספרי בישול בחנות ספרים בהו צ'י מין סיטי. צילום: TS

אבל לא היו בהם תמונות, לא סיפורים אישיים על בישול או הנאה מארוחה עם חברים ובני משפחה, ולא פרשנות תרבותית רחבה יותר. זה שונה מאוד מספרי הבישול של היום, שבנוסף למתכונים והוראות על טכניקות ומרכיבים, מכילים לעתים קרובות סיפור שמאיר מתכון, תרבות או סביבה, ומתקבלים על ידי הקוראים כמאמרים אישיים, ספרי טיולים או ספרי חיים. מאט סארטוול, מנהל חנות הספרים הקולינרית הניו יורקית Kitchen Arts and Letters, מסכים: קוני ספרי בישול רוצים משהו יותר מסתם סט של מתכונים; וה"משהו" הזה הוא קולו של המחבר עצמו.

באופן דומה, מייקל לוי קה, עורך לשעבר של Eat and Travel Weekly ובעלים של חנות הספרים Word by Word שבסיסה בהונג קונג, פעל לפילוסופיה משלה של שילוב מדע, יצירתיות ובישול באוסף שלה של 365 מתכוני מרק סיניים. "רציתי להציג מרק בכל יום, לבנות את האוסף על סמך עונות השנה ומונחים סולאריים סיניים מסורתיים, שיכולים להשפיע על חילוף החומרים ותפקודי הגוף שלנו", אמרה ל-South China Morning Post. ספרי בישול הם גם מהנים ומעוררים יצירתיות. "זה לא רק עניין של שכפול מתכונים, אלא גם לחשוב על איך שפים יוצרים אותם", אמר פיטר פינד, השף הראשי של המסעדה הגרמנית Heimat by Peter Find בהונג קונג, ל-South China Morning Post. לדבריו, המתכונים בספר עוזרים לקוראים להבין את מחשבותיו של השף, גם אם הם לא יודעים אם הם יכולים לבשל אותם.

ספרי בישול חדשים שיצאו לאור בשנת 2024. צילום: סינתזה של אסקווייר

חוץ מזה, אחת הסיבות לכך שקוראים רבים פונים לספרי בישול היא לקבל הוראות ברורות ממומחים, כאשר כמות המידע העצומה באינטרנט יכולה לגרום לאנשים סחרחורת ולא לדעת כיצד לבשל נכון. יתר על כן, קוני ספרים רוצים גם לדעת מה שפים חושבים, איך לבשל כדי להתפרסם בתעשייה. שלא לדבר על כך שספר בישול שנכתב על ידי שף מפורסם יהיה מתנה או מזכרת יקרת ערך עבורם או עבור יקיריהם שאוהבים לבשל, בדיוק כמו שאנשים גאים להחזיק בעותק של ספר הבישול של מרגרט פולטון משנת 1969.

הלן לה, או לה הא הויאן, גרה ועובדת כיום בדאנאנג . היא בעלת ערוץ היוטיוב Helen's Recipes (מעל 639,000 עוקבים) ומחברת הספרים Vietnamese Food with Helen's Recipes (אוכל וייטנאמי עם המתכונים של הלן) (2014), Vietnamese Food with Helen (2015), Simply Pho (פורסם באנגלית ב-2017, פורסם בסינית ב-2019), Xi Xa Xi Xup (2017); Vegetarian Kitchen (2021) ולאחרונה Vegan Vietnamese (2023). * את כבר מפורסמת בזכות מתכוני הווידאו שלך, למה את עדיין רוצה לפרסם ספר, כשאנשים יכולים ללמוד בקלות מהיוטיוב שלך? - צופי הסרטונים הם שביקשו ממני לראשונה לכתוב ספר כי הם רצו להחזיק יצירה מוחשית בידיהם - שבה קוראים יכולים למצוא סיפורים ולהתחבר לתרבות הקולינרית בצורה עמוקה יותר. זו הייתה המוטיבציה שלי להתחיל לכתוב ספרים, למרות שלא הייתי ממש טובה בכתיבה. אחרי שהוצאתי את הספר הראשון שלי לאור באופן עצמאי, הבנתי שלפרסום ספרים יש ערך שונה שסרטונים לא יכולים להחליף לחלוטין. ספרים מספקים חוויה אישית, עוזרים לקוראים להתמקד, לחקור כל עמוד לאט, במחשבה ובאופן מהורהר. הם גם יוצרים תחושה של נוסטלגיה ומסורת - כמו האופן שבו נהגנו לחפש מתכונים במחברות של אמא או סבתא שלנו. בנוסף, ניתן לאחסן ספרים ולהפנות אליהם בכל עת, בין אם יש אינטרנט ובין אם לא. עבורי, הוצאת ספרים היא דרך לסכם ולשמר חוויות קולינריות וידע, וליצור ערך מתמשך ובר קיימא יותר מהחיים הדיגיטליים המהירים של תוכן מקוון. בעוד כמה עשורים, הסרטונים שלי אולי ייעלמו עקב שינויים בפלטפורמות, אבל הספרים שלי עדיין יהיו על מדפי מערכות הספריות ברחבי העולם. זה מיוחד, נכון? * שוק ספרי הבישול מושפע מאוד ממדיה מקוונת, אילו גורמים עוזרים לכם עדיין לבחור בביטחון לפרסם ספרים? - אני מאמין שלספרי בישול יש משיכה מיוחדת וערכים שלא ניתן להחליף בקלות על ידי תוכן מקוון, כמו אמינות ושיטתיות.

הלן לה ופרסמה ספרי בישול. צילום: NVCC

ספרי בישול, במיוחד אלו של שפים מפורסמים או משפיענים קולינריים, מספקים לעתים קרובות מתכונים איכותיים באמת, שעברו ניסיון רב. הקוראים יכולים לסמוך על כך שהמתכונים מדויקים ומניבים את התוצאות הרצויות. בינתיים, בישול ממתכונים שנמצאים באינטרנט יכול להיות קצת פתאומי. ספר בישול יכול לספק גישה שיטתית, ולעזור למתחילים להשתפר בהדרגה או להתעמק במטבח מסוים. בנוסף, ספר יוצר חוויה אמיתית שכלים מקוונים אינם יכולים לספק. דפדוף בספר, רישום הערות ישירות על הספר או הנחתו במטבח הם תמיד חוויה מהנה עבור אלו שאוהבים לבשל. זה כמו רכוש אישי שניתן לשמור במשך דורות. בעת קריאת ספר, לקוראים יש את המרחב והזמן להרהר בו וללמוד אותו ביתר קפידה. בינתיים, עם תוכן מקוון, אנשים נוטים לדלג במהירות ויכולים להיות מוסחים על ידי גורמים רבים אחרים. סופרים רבים בעולם כיום הולכים בדרך של כתיבת ספרי בישול לא רק כדי לשתף מתכונים אלא גם ערכים אחרים. האם השקפה זו נכונה עבורך ועבור הספרים שלך? אני גם מאמין שספר בישול אינו רק אוסף של מתכונים, אלא גם מסע תרבותי ורגשי. בכל מתכון אני תמיד מנסה לשתף סיפורים על מקור המנה, זיכרונות אישיים, או מאפיינים של היסטוריה ומסורות משפחתיות. אני מקווה שבאמצעות הספרים, הקוראים לא רק ילמדו לבשל, אלא גם יבינו לעומק את התרבות הוייטנאמית, יחושו את האהבה והתשוקה שיש לי למטבח. השילוב של מתכונים וסיפורים עוזר ליצור חוויה מקיפה, ומעוררת השראה בקוראים לחקור ולהעריך ערכים קולינריים מסורתיים יותר. בנוסף, אני גם שמה לב לאסתטיקה של הצגת האוכל ועיצוב הספר. תמונות יפות ועיצוב הרמוני לא רק מושכים קוראים אלא גם מעוררים השראה בבישול. אני מקווה שבאמצעות מאמצים אלה, הספרים שלי יוכלו להביא ערך מעבר לבישול, ולהפוך לגשר בין אנשים לתרבות, בין העבר להווה. תודה!

טראן בהאן, שלא הצליח לעמוד בפיתוי לאכול אוכל על המסך, החליט להתחיל לבשל את המנות הטעימות שראה על המסך. אנהאן הוא הבעלים של ערוץ הטיקטוק "תן לנאן לבשל" (@nhanxphanh) עם יותר מ-419,600 עוקבים לאחר כמעט שנתיים. למרות שמעולם לא למד בישול, הטיקטוקר בן ה-26 מושך אליו צופים עם סדרה מיוחדת "בסרטים" - עם כמעט 60 סרטונים המשחזרים מנות שהופיעו על המסך, מסרטי לייב אקשן ועד אנימציות. אלה כוללים אטריות רמדון ב"פרזיטים", רטטוי בסרט האנימציה בעל אותו שם, ראמן שויו ב"בלש קונאן", ואז אטריות שמן בצל ירוק ב"הכל בכל מקום בבת אחת", או אפילו טאקוס מסורתיים בסרט שובר הקופות "הנוקמים: סוף המשחק"...

אוכל בקריקטורה ובגרסה ששוחזרה על ידי נהאן. תמונה גזורה מהסרטון

כל סרטון מצולם בקפידה, ומוביל את הצופים למטבח שבו נהאן מציג את האוכל, את הסרט, את המרכיבים ואת שיטת ההכנה בקפידה. נהאן, שעבד בתחום הלוגיסטיקה בהו צ'י מין סיטי, אמר שכאשר הוא צופה בסרטים, הוא תמיד שם לב במיוחד לסצנות בישול או למנות המופיעות, ובמקביל רוצה לנסות את המנות האלה. "ראיתי שאף אחד לא הכין מנות בסרטים עם פרטים ספציפיים על איך להכין אותן, או מידע על המרכיבים להציג לכולם, אז התחלתי לנסות להכין אותן בסגנון שלי", אמר נהאן. מהסרטונים הראשונים שעדיין היו שמורים, עד אמצע 2023, הסרטונים בערוץ של נהאן החלו להתקבל היטב על ידי הקהל והם התחילו לבקש ממנו לבשל עוד מנות. "בהתחלה, הייתי בוחר מנות מסרטים טובים ומפורסמים או סרטים שאהבתי, בהדרגה, כשאנשים צפו והיו להם בקשות משלהם למנות ספציפיות בסרט מסוים, הייתי בוחר מנות שהיו אפשריות מבחינת מתכון וצורה להכנה", אמר. לאחר בחירת מנה, נהאן חוקר מידע, מרכיבים וכיצד להכין אותה. "חשוב מכך, כשמשחזרים מנות בסרטים, הצופים יאהבו סצנות ש'מחקות' את זוויות הצילום והפעולות בסרט, אז אני גם עושה מחקר כדי להכניס את זה לסרטון." נהאן אמר שלרוב המנות בסרטים אין מתכונים ספציפיים, רק מרכיבים. לפעמים חלק מהמרכיבים לא מוזכרים, אז הוא צריך לצפות בהם שוב ושוב, להסתכל על התמונות ולנחש על סמך מידע רלוונטי. בדרך כלל, מנות בסרטים יהיו מגוונות, יצירתיות או משולבות עם מנות מהחיים האמיתיים.

מצד שני, ישנן גם מנות שנאן הכין בהצלחה שהן "טעימות מעבר למילים", כמו איצ'יראקו ראמן מ"נארוטו" או "קראגה רול" מ"מלחמות האוכל". "אני מקווה שיום אחד אוכל לפתוח מסעדה קטנה שתגיש מנות מהסרט כדי שאנשים שאוהבים את הסרט או סקרנים לנסות אותו יוכלו לחוות אותו", הוסיף משתמש טיקטוק.

רומנים יכולים גם להיות מקור להשראה קולינרית. אוכל ממלא תפקיד חשוב ככלי ספרותי, מעביר מצב רוח ומוסיף עומק לדמויות ולחוויות שלהן. על ידי ניסיון להכין מנות המתוארות או אפילו רק מוזכרות בספרים האהובים עליהם, הקוראים יגלו עולם קולינרי עשיר ויצירתי. ובמובן מסוים, הם "יחיו" בתוך הסיפורים והדמויות שהם אוהבים.

אוכל ברומנים הוא גם סמל לתרבות, לפסיכולוגיה ולתנאי החיים של הדמות. אוכל ב"גטסבי הגדול" (פ. סקוט פיצג'רלד) מקושר לעתים קרובות ליוקרה ולעושר של המעמד הגבוה בשנות ה-20. המסיבות המפוארות באחוזתו של גטסבי הן חלק מרכזי בסיפור, כאשר שולחנות עמוסים באוכל ויין, המייצגים את הראוותנות והריקנות של חיי עושר.

הספר "מתכונים לרצח" ועוגת השוקולד עם השם המרשים "מוות טעים". צילום: NDR

אוכל אינו רק סיפוק חומרי אלא גם סמל לגאווה ולהעמדת פנים. בספר "נשים קטנות" (לואיזה מיי אלקוט), אוכל אינו רק צורך חומרי אלא סמל לאכפתיות, אהבה וחסד - ארוחת חג המולד שמביאות האחיות מארץ' לגברת האמל ולילדיה החולים, הסעודה המפוארת של תרנגול הודו עשיר, פודינג השזיפים הנמס - המתנה העיקרית שהן מקבלות על טוב ליבן משכנן מר לורנס.

פיצה היא לא רק מאכל אלא גם סמל להנאה, חופש, חיבור עם העולם דרך הטעמים והתרבויות של כל מקום שהיא מבקרת בו וכיצד אליזבת לומדת לאהוב את עצמה דרך חוויות פשוטות אך משמעותיות כשהיא בורחת מסלטים משעממים כדי לשמור על גופה הרזה וחייה הסגורים באמריקה.

על ידי זיהוי, הכנה והנאה מהמנות מהרומנים, הקוראים יכולים לעסוק בסיפורים בצורה חדשה ומשמעותית. הרהור על ארוחות אלו יוצר קשר חושי וטעם עם הסיפורים, ומאפשר לקוראים לחוות חלק קטן מחייהן של הדמויות. פשטותן של המנות בסיפוריו של הרוקי מורקמי הופכת אותן לנגישות לכולם, ללא קשר לכישורי הבישול. עם זאת, ישנן גם מנות מורכבות יותר וסעודות מפוארות, הגורמות לקוראים חובבי אוכל לאסוף ולנסות. משם נולדו מאמרים ש"יוצרים מחדש" מתכונים או ספרי בישול בהשראת רומנים.

בהשראת ארבע עונותיו באנגליה, ילדותו באוסטרליה, ארוחותיו המשפחתיות וזיכרונותיו הקולינריים, יאנג יצר יותר מ-100 מתכונים מסיפוריו האהובים, החל מה"תענוג הטורקי" של אדמונד ב"דברי ימי נרניה" של סי.אס. לואיס, פנקייקים ב"פיפי ארוכהגרב" (אסטריד לינדגרן) ועד פאי תפוחים ב"ילדי הרכבת" של אדית נסביט. ה"גרדיאן" מצטט את מתכון שלוש הארוחות של יאנג מהספר: ארוחת בוקר פשוטה של מרק מיסו מ"נורוויג'ן ווד", ארוחת צהריים של ספנקופיטה, פנקייק יווני עשוי מאגוזי מלך, חמאה, דבש, תרד וגבינה, בהשראת "הרמפרודיטה" של ג'פרי יוגנידס, וארוחת ערב של סטייק ובצל מ"סוף הרומן" של גרהם גרין. יש גם מסיבת ערב עם "לחמניית ריבת בשר נפלאה, לעיסה וחמה" ב"האריה, המכשפה וארון הבגדים" (דברי ימי נרניה חלק 2). קארן פירס, כותבת אוכל בטורונטו (קנדה), חקרה בקפידה את המתכונים החבויים ביצירותיה של מלכת הבלשים אגתה כריסטי. לאחר שבדקה וסינתזה של 66 מתכונים מסיפורי הסופרת האהובה עליה, פירס פרסמה אותם בספר "מתכונים לרצח: 66 מנות שחוגגות את תעלומות אגתה כריסטי" באוגוסט האחרון. המנות נעות בין שנות ה-20 לשנות ה-60, כששמותיהן ניתנו במכוון כדי להראות בבירור מאיזה סיפור הן קיבלו השראה, כמו פיש אנד צ'יפס "פיש אנד צ'יפס במועדון שבע הדיאלס" (Seven Dials), לימונדה "דלעת לימון על הכרנך" (Murder on the Nilus).