בשבעה עשר בינואר, כאשר מתקיימים קרבות התאואים, אני חוזר הביתה.

"לא משנה לאן תלכו או איפה תגורו, בשבעה עשר בינואר, זכרו לחזור לקרב התאואים. לא משנה באיזה מקצוע אתם עוסקים, בשבעה עשר בינואר, זכרו לחזור לקרב התאואים." זהו שיר ילדים שליווה את ילדי קומונה האי לו (מחוז פו טו) לאורך כל ילדותם וכנראה יישאר איתם למשך שארית חייהם.

מאז שהייתי צעיר מאוד, אני מכיר את המראה של זירת קרב התרנגולים המלאה באנשים בכל שנה לאחר הירח המלא של החודש הירחי הראשון.

ככל שהפסטיבל התקרב, היינו ילדי הכפר נוהרים בהתלהבות לאצטדיון הקומונה. האווירה הייתה תמיד תוססת כאילו טט (ראש השנה הוייטנאמי) עדיין בעיצומה. המבוגרים היו דנים בתאואים ובפסטיבל, בעוד שאנחנו הילדים היינו רצים וקופצים לכל עבר, רק בתקווה להציץ ב"אונג צ'או" (כפי שאנשי האי לו מכנים את התאואים הלוחמים) המובלים החוצה כדי להכיר את הזירה. התאואים הגדולים והחזקים הללו, עם קרניהם המעוקלות והליכתם האיטית והמלכותית, תמיד מילאו אותנו סקרנות, התרגשות ונגיעה של פחד.

פסטיבל קרבות התאואים האי לו בשנת 2026 משך אליו תיירים רבים. צילום: לה ווונג

לפסטיבל קרבות התאואים האי לו היסטוריה ארוכה. על פי סיפורים שסופרים על ידי הזקנים: בימי קדם, כאשר ראש הממשלה לו ג'יה (בתקופת שלטונו של טריאו דה מממלכת נאם וייט) נלחם נגד הפולשים הצפוניים, לאחר כל ניצחון, הוא היה טובח תאואים כדי לסעוד את החיילים ומארגן קרבות תאואים כדי להעלות את המורל של החיילים והעם. מאז ואילך, מנהג קרבות התאואים הפך בהדרגה לפעילות תרבותית מסורתית בארץ זו. ישנה גם אגדה לפיה לפני זמן רב, בקצה הכפר, הופיעו שני תאואים לבנים נלחמו זה בזה בערפל הבוקר המוקדם, נלחמו זמן רב ללא מנצח, ואז שניהם צללו לנהר ונעלמו. אנשי הכפר ראו בכך אות קדוש, ומכאן נוצר פסטיבל קרבות התאואים והוא מועבר עד היום.

סיפורים אלה נשארו איתנו לאורך כל ילדותנו, והפכו את פסטיבל קרבות התאואים לא רק לחגיגה, אלא למשהו מושרש עמוק בתודעה של כל ילד בהאי לו. גדלתי עם עונות הפסטיבלים, ובכל שנה, פסטיבל קרבות התאואים נותר האירוע שאני הכי מצפה לו.

גם למשפחתי יש מסורת ארוכה של טיפול בבאולאים שלנו. כשהייתי קטן, נהגתי ללכת אחרי אבי למרעה של באאו או ללכת עם הדודים שלי ואחיי הגדולים בכפר כדי לצפות בבאולאים מתאמנים. בשנת 2009, בפעם הראשונה, הבאאו שלנו זכה באליפות. אני עדיין זוכר את תחושת ההתרגשות שעמדתי בין הקהל באותו יום. צליל התופים, קריאות העידוד והאנשים שקראו זה לזה הדהדו ברחבי הזירה. כשהבאאו שלנו נכנס לזירה, הרגשתי גאווה וחרדה רבה כאחד. ואז, באופן מפתיע, הבאאו שלנו ניצח באומץ את כל יריביו וזכה באליפות.

מאותו רגע, אהבתי לפסטיבל קרבות התאואים ולמולדתי התחזקה. התחלתי ללמוד עוד על תאואים, כיצד לבחור, לטפל בהם ולאלף אותם... ואפילו ניסיתי את כוחי בגידול תאואים לחימה.

זיכרונות משפחתיים מרי קאו שזכה באליפות ב-2009.

בחירת תאו טוב אינה משימה קלה. עליו להיות בעל מבנה גוף יפה, מבנה גוף חזק, קרניים בעלות פרופורציות טובות, וחשוב מכל, סגנון לחימה טוב. לפעמים, צריך לחפש רחוק, הן בארץ והן בחו"ל, ולבחון עשרות תאואים לפני שמוצאים אחד שמוצא חן בעיניו.

גידול תאו לחימה הוא תהליך ארוך ומייגע. מהאכלה ועד לאילוף, יש לשקול בקפידה כל פרט. התאואים חייבים לאכול עשב רך, וגם לקבל תוספת של מולסה וביצים כדי להגביר את כוחם. בחורף, כאשר מזג האוויר קר, מגדלים חייבים להדליק מדורות כדי לשמור על חום התאואים. מלבד האכלה, יש לאמן את התאואים הלחימה באופן קבוע. לעתים קרובות אנו לוקחים אותם לשדות פתוחים, שדות אורז או אזורים נמוכים כדי לתרגל חבטות ולבנות את הכושר הגופני שלהם. לפעמים, רק על ידי התבוננות כיצד תאו נע או מגיב ליריב, אנו יכולים לקבל תחושה של יכולת הלחימה שלו.

במבט לאחור, אני מבין שהייתה תקופה שבה ביליתי הרבה זמן עם התאואים. חשבתי עליהם בזמן הלימודים, וחשבתי עליהם בזמן העבודה. לפעמים, אפילו כשהייתי חוזר הביתה מאוחר, עדיין הייתי הולך לאסם לבדוק מה שלומם לפני שהרגשתי בנוח. עם הזמן, התאואים כבר לא היו סתם בעלי חיים, אלא כמו חברים, כמו בני משפחה. זו הסיבה, בכל פעם שפסטיבל הסתיים, בכל פעם שראיתי תאו מוקרב (נהרג כקורבן לאלים או נמכר בגלל בשרו במחיר גבוה), זה תמיד גרם לי להרגיש מודאג מאוד. כמעט שנה של טיפול ויצירת קשר איתם, צפייה בהם נכנסים לזירת הלחימה בכל כוחם, רק כדי שהם נגמרים כך - כל מי שמגדל תאואים לא יכול שלא להרגיש צביטה של ​​עצב.

ישנן שנים שאם תאו נלחם היטב אבל אני לא רוצה להקריב אותו, אני אמצא דרך לקנות אותו בחזרה כדי להמשיך לגדל אותו. לפעמים אני מציג אותו לחברים שאוהבים גם הם לחימה בבאו, כדי שיוכלו לקנות אותו לגידול. בהאי לו, כל תאו משתתף בפסטיבל רק פעם אחת בחייו. לאחר הטקס והכניסה לזירת הלחימה, הוא לא יורשה להתחרות שוב בשנה שלאחר מכן. לכן, כל עונת פסטיבל היא זיכרון מיוחד עבור מגדלי באאו.

קרבות עזים בין ה"תאואים" בפסטיבל קרבות התאו המסורתי בקהילת האי לו. צילום: לה ווונג

אבל מה שאני מעריך יותר מכל הוא לא רק הקרבות בזירה, אלא גם החיבה שרוחשים אנשי הכפר לפסטיבל. אנשי האי לו מגדלים תאואים קרביים ללא מטרות רווח. לפעמים, ניצחון מביא פרס כספי קטן בלבד בהשוואה לסכום הכולל המושקע בטיפול בתאו לאורך כל השנה, והפסד עדיין כרוך בעלויות ניכרות. אבל אחרי כל פסטיבל, מה שנותר הוא שמחה והקשר בין אנשי הכפר.

אולי זו הסיבה, לא משנה לאן הם הולכים או מה הם עושים, כל אדם מהאי לו רוצה לחזור בינואר כדי לטבול את עצמו באווירה התוססת של הפסטיבל, לשמוע את התופים מהדהדים בכיכר הכפר, ולראות את התאואים נכנסים לזירת הלחימה לקול תשואות הקהל... בשבילי, פסטיבל קרבות התאו בהאי לו הוא לא רק מסורת של עיר הולדתי, אלא גם חלק מזכרונות הילדות שלי, חלק מחיי שאני תמיד רוצה לשמר ולהמשיך.

מקור: https://www.qdnd.vn/van-hoa/doi-song/thang-gieng-muoi-bay-choi-trau-thi-ve-1029041