מורה באזור הגבול ומסעה להפצת ידע ו'מיגור אנאלפביתיות' בצפון מערב העצום

"שיעור אוריינות באמצע היער"

סין ת'או היא קומונה על גבול הממוקמת כ-250 ק"מ ממרכז מחוז דיאן ביין , המפורסם בשם המקום "תרנגול קורא, שלוש מדינות שומעות יחד". מקום זה אינו מזוהה רק עם הגבול המחוספס, אלא גם ידוע במורים הדבקים בשקט בכפר ובבית הספר כדי לזרוע כל אות, כל זרע של תקווה למיעוטים אתניים. ביניהם, המורה דאו טי טואה - מורה בפנימיית סין ת'או היסודית למיעוטים אתניים, הוא אחד מאלה שממשיכים בשקט את המסע למיגור האנאלפביתיות במערב הרחוק של המדינה.

אני עדיין זוכרת, לפני כמה שנים, כשגברת טואה עדיין עבדה בבית הספר היסודי הואי לך למיעוטים אתניים. אחר צהריים אחד בשעות המאוחרות, הלכנו לבית הספר נאם פאן 2, אחד המקומות הנידחים והקשים ביותר בקהילת הואי לך. על אופנוע ישן, לקח לנו כמעט חצי שעה לעלות במעלה הגבעה, למצוא את דרכנו למקום שבו לימדה גברת טואה. קולות האיות של הילדים והמורה המרצה בסבלנות הדהדו בהרים וביערות העצומים, מה שהפך את הנוף למיוחד עוד יותר.

בית הספר ממוקם על גבעה מתונה, עם שתי רמות חינוך: גן ילדים ובית ספר יסודי, החולקים את אותם מתקנים פשוטים. כיתת היסוד היחידה היא כיתה משולבת של 1+2 בהנחיית גב' טואה. יש רק 10 תלמידים, אבל ביום בו ביקרנו, הכיתה מנתה רק 8 תלמידים. שני תלמידים נוספים נעדרו משום שמשפחותיהם ערכו טקס, על פי המנהגים המקומיים, במהלך תקופת ההימנעות, ילדים אינם מורשים לעזוב את הכפר.

"בידיעה שעיתונאים מגיעים, הייתי צריכה לקחת את הילדים לשיעורים בעצמי, אחרת הייתי מפספסת את הבוקר ולא חוזרת אחר הצהריים. גם ההורים כאן לא מתייחסים לחינוך ברצינות, לפעמים הם אפילו חושבים שלימוד קריאה וכתיבה הוא מותרות", שיתפה גב' טואה.

חלל הלמידה הוא בית פשוט עם שולחנות וכיסאות רעועים ולוח דהוי. בכיתה זו, המורה צריך ללמד בשתי רמות שונות, הן כדי לנחם את התלמידים שעדיין אינם מכירים את האותיות והן כדי לנסות להתגבר על מחסום השפה. תלמידי כיתה א' הם בעיקר מונג, שרק מתחילים להכיר את השפה המקובלת, רבים מהם לא מבינים מה המורה אומר ונאלצים לבקש מחבריהם לתרגם.

ממסע זריעת האותיות לשאיפה לחסל את האנאלפביתיות

המורה טואה, שנולדה בהונג ין וגדלה בדיין ביין, חלמה להיות מורה כדי "להביא מכתבים להרים". בשנת 2003, כאשר מונג נה (היחידה המנהלית הישנה) זה עתה הוקמה במחוז מונג טה (לשעבר מחוז לאי צ'או), והכבישים היו קשים לנסיעה, היא ו-25 מורים נוספים התנדבו "לחצות את היער והנחלים" מקהילת צ'ה קאנג למונג טונג 2 כדי לפתוח בית ספר.

"אז הלכנו כמעט 100 ק"מ בשבוע, הרגליים שלנו היו נפוחות, השרירים שלנו היו כל כך תפוסים שלא יכולנו לזוז. אבל בכל פעם שחשבנו על הכפרים שלא היו בהם בתי ספר ושבהם אף אחד לא ידע לקרוא ולכתוב, היינו נחושים להמשיך", אמרה טואה.

המסע הזה לא היה רק קורבן אישי אלא גם תרומה חשובה למאבק בביטוי האנאלפביתיות באזורי ההר. היא אמרה שבאותה תקופה, בכפרים רבים, איש לא ידע כיצד לחתום את שמו. מסמכים נחתמו בטביעות אצבע. ילדים לא הורשו ללכת לבית הספר. מבוגרים פחדו ללמוד, פחדו שילעגו להם.

גב' טואה לא רק מלמדת תלמידים, אלא גם מארגנת מפגשי "אוריינות ערב" עם עמיתיה להורים. בהתחלה היו רק מעט אנשים, אך בהדרגה אנשים החלו להבין את ערך האוריינות: היכולת לקרוא רשומות רפואיות, לחתום, להבין מסמכים או פשוט לכתוב את שמות ילדיהם.

"האנשים שלנו מאוד נחמדים, הם לא עצלנים, הם פשוט מפחדים כי הם מעולם לא למדו. כשהמורים נותנים להם הצעות והוראות, הם מאוד חרוצים. הייתה אישה שלמדה במשך כמה חודשים והייתה מסוגלת לכתוב את שמות בעלה וילדיה. היא הייתה מאוד שמחה. כל יום היא הביאה את המחברת שלה כדי להשוויץ", סיפרה.

שמרו על האש דולקת באהבה

גב' טואה ובעלה שניהם מורים באזורים מרוחקים. שני ילדיהם נאלצו להישלח חזרה לסביהם וסבתותיהם בעיר. פעם אחת, הילד הבכור עבר תאונה ואושפז בבית חולים. גב' טואה ובעלה ביקשו לחזור הביתה לבקר את ילדם ומיד חזרו לבית הספר. געגועיה לילדה ותחושת הכאב של הרחק מהבית היו תמיד נוכחים בה, במיוחד בלילות חורף ארוכים, כאשר היה רק אור מהבהב של מנורת שמן בלב ההרים והיערות הנידחים.

"לפעמים הילד שלי בוכה ומסרב ללכת אחריי כי לא ראיתי אותו הרבה זמן. בלילה אני חולמת שהוא קורא לי וכל מה שאני יכולה לעשות זה לבכות. אבל אני לא יכולה לעזוב את המקום הזה. אם אעזוב, הכיתה תצטרך להיסגר. לא יהיה יותר אף אחד שילמד את הילדים", נחנקה גב' טואה.

אהבתה לעבודתה, חמלתה כלפי תלמידיה ואחריותה למאבק במיגור האנאלפביתיות הן שהשאירו אותה בכפר נידח זה. בתחילת כל שנת לימודים, הורים בכפר כותבים וחותמים על עצומות כדי לשמור על גב' טואה, בתקווה שלא תועבר לעבודה אחרת.

"לראות את הילדים יושבים ולומדים לקרוא גורם לי להרגיש הקלה. רבים מהם ידעו בהתחלה רק לדבר מונג ואפילו לא יכלו להחזיק עט. אבל עכשיו הם יכולים לכתוב את שמם ולקרוא את שם אמם. אני חושב שכל עוד אני יכול ללמד אותם לקרוא, לא משנה כמה קשה זה, זה שווה את זה."

אוריינות היא הדלת לעתיד

מכיתות הלימוד המשולבות באמצע הג'ונגל כמו של גב' טואה, לא רק שלילדים יש גישה לידע, אלא שהמאמץ למגר את האנאלפביתיות מתפשט גם לכל הקהילה. בשנים האחרונות, הודות להתמדה של המורים ולתמיכה של תוכנית החינוך לאזורים מוחלשים, שיעור האוריינות במונג נה (הישנה) משתפר בהדרגה.

עם זאת, האתגרים נותרים עצומים. השטח המרוחק, המנהגים והמנהגים הייחודיים והמודעות הלא אחידה מקשים על שמירה על מספר התלמידים והרחבת שיעורי האוריינות. מורים כמו גב' טואה ממלאים תפקיד שאין לו תחליף כגשר ומניע לאמונה עבור אנשים באזורי הגבול.

עבורם, הוראה היא לא רק עבודה, אלא שליחות. שליחות שנכתבה בהקרבה, בהתמדה ובאהבה ללא תנאי.

מקור: https://giaoducthoidai.vn/co-giao-vung-bien-va-hanh-trinh-gioo-chu-xoa-mu-giua-dai-ngan-tay-bac-post740781.html