מורה באזור הגבול ומסעה להפצת ידע ו'מיגור אנאלפביתיות' בצפון מערב העצום

"שיעור אוריינות באמצע היער"

סין ת'או היא קומונה על הגבול הממוקמת כ-250 ק"מ ממרכז מחוז דין ביין , המפורסם בשם המקום "תרנגול אחד קורא, שלוש מדינות שומעות יחד". מקום זה אינו מזוהה רק עם הגבול המחוספס, אלא גם ידוע במורים שנשארים בשקט בכפר ובבית הספר כדי לזרוע כל אות, כל זרע של תקווה למיעוטים אתניים. ביניהם, המורה דאו טי טואה - מורה בפנימיית סין ת'או היסודית למיעוטים אתניים, הוא אחד מאלה שממשיכים בשקט את המסע למיגור האנאלפביתיות במערב הרחוק של המדינה.

אני עדיין זוכרת, לפני כמה שנים, כשגברת טואה עדיין עבדה בבית הספר היסודי הואי לך למיעוטים אתניים. אחר צהריים אחד בשעות המאוחרות, הלכנו לבית הספר נאם פאן 2, אחד המקומות הנידחים והקשים ביותר בקהילת הואי לך. על אופנוע ישן, לקח לנו כמעט חצי שעה לעלות במעלה הגבעה ולמצוא את דרכנו למקום שבו לימדה גברת טואה. צלילי האיות של הילדים והמורה המלמדת בסבלנות הדהדו בהרים וביערות העצומים, מה שהפך את הנוף למיוחד עוד יותר.

בית הספר ממוקם על גבעה מתונה, עם שתי רמות חינוך: גן ילדים ובית ספר יסודי, החולקים את אותם מתקנים פשוטים. כיתת היסוד היחידה היא כיתה משולבת של 1+2 בהנחיית גב' טואה. יש רק 10 תלמידים, אך ביום בו ביקרנו, הכיתה מנתה רק 8 תלמידים. שני תלמידים נוספים נעדרו משום שמשפחותיהם ערכו טקס, על פי המנהג המקומי, במהלך תקופת ההימנעות, ילדים אינם מורשים לעזוב את הכפר.

"בידיעה שעיתונאים מגיעים, הייתי צריכה לקחת את הילדים לשיעורים בעצמי, אחרת הייתי מפספסת את הבוקר ולא חוזרת אחר הצהריים. הורים כאן לא מתייחסים לחינוך ברצינות, לפעמים הם אפילו חושבים שלימוד קריאה וכתיבה הוא מותרות", שיתפה גב' טואה.

חלל הלמידה הוא בית פשוט עם שולחנות וכיסאות רעועים ולוח דהוי. בכיתה זו, המורה צריך ללמד בשתי רמות שונות, הן כדי לנחם את התלמידים שעדיין אינם מכירים את האותיות והן כדי לנסות להתגבר על מחסום השפה. תלמידי כיתה א' הם בעיקר מונג, שרק מתחילים להכיר את השפה המקובלת, רבים מהם אינם מבינים את מה שהמורה מלמד ונאלצים לבקש מחבריהם לתרגם.

ממסע זריעת הידע לשאיפה לחסל את האנאלפביתיות

המורה טואה, שנולדה בהונג ין וגדלה בדיין ביין, חלמה להיות מורה כדי "להביא אותיות להרים". בשנת 2003, כאשר מונג נה (שם היחידה המנהלית הישן) הוקם זה עתה במחוז מונג טה (מחוז לאי צ'או הישן), והכבישים היו קשים לנסיעה, היא ו-25 מורים נוספים התנדבו "לחצות יערות ונחלים" מקהילת צ'ה קאנג למונג טונג 2 כדי לפתוח את בית הספר.

"אז, לקח לנו שבוע ללכת כמעט 100 ק"מ, הרגליים שלנו היו נפוחות, השרירים שלנו היו כל כך נוקשים שלא יכולנו לזוז. אבל בכל פעם שחשבנו על הכפרים שבהם לא היו בתי ספר ואף אחד לא ידע לקרוא ולכתוב, היינו נחושים להמשיך", אמרה גב' טואה.

המסע הזה לא היה רק קורבן אישי אלא גם תרומה חשובה למאבק במיגור האנאלפביתיות באזורי ההר. היא אמרה שבכפרים רבים באותה תקופה, איש לא ידע כיצד לחתום. עבודת הניירת נעשתה באמצעות טביעת יד. ילדים לא הורשו ללכת לבית הספר. מבוגרים פחדו ללמוד, פחדו שילעגו להם.

גב' טואה לא רק מלמדת תלמידים, אלא גם מארגנת שיעורי אוריינות בערב עם עמיתיה להורים. בהתחלה, רק מעטים, אך בהדרגה, אנשים החלו להבין את ערך האוריינות: היכולת לקרוא רשומות רפואיות, לחתום, להבין מסמכים או פשוט לכתוב את שמות ילדיהם.

"האנשים שלנו מאוד נחמדים, הם לא עצלנים, הם פשוט מפחדים כי הם מעולם לא למדו. כשהמורים נותנים הצעות והוראות, הם מאוד חרוצים. הייתה אישה שלמדה במשך כמה חודשים והייתה מסוגלת לכתוב את שמות בעלה וילדיה. היא הייתה מאוד שמחה. כל יום היא הביאה את המחברת שלה כדי להשוויץ", סיפרה.

המסע לבית הספר של מורים באזורים מרוחקים.

לשמור על המקצוע חי באהבה

גב' טואה ובעלה שניהם מורים באזורים מרוחקים. שני ילדיהם נאלצו להישלח לגור עם סביהם וסבתותיהם בעיר. פעם אחת, הילד הבכור עבר תאונה ואושפז בבית חולים. גב' טואה ובעלה ביקשו לחזור הביתה לבקר את ילדם ומיד חזרו לבית הספר. הכאב של געגוע לילדה וההיעדרות מהבית היה נוכח בה תמיד, במיוחד בלילות חורף ארוכים עם אור מהבהב של מנורת שמן בלב ההרים והיערות השוממים.

"לפעמים הילד שלי בוכה ומסרב לבוא אחריי כי לא ראינו אחד את השני הרבה זמן. בלילה אני חולמת שהילד שלי קורא לי וכל מה שאני יכולה לעשות זה לבכות. אבל אני לא יכולה לעזוב את המקום הזה. אם אעזוב, הכיתה תצטרך להיסגר. לא יהיה יותר אף אחד שילמד את הילדים", נחנקה גב' טואה.

אהבתה לעבודתה, דאגתה לתלמידיה ואחריותה למאבק במיגור האנאלפביתיות הן שהשאירו אותה בכפר נידח זה. בתחילת כל שנת לימודים, הורים בכפר כותבים וחותמים על עצומות כדי לשמור על גב' טואה, בתקווה שלא תועבר לעבודה אחרת.

"לראות את הילדים יושבים ולומדים לקרוא ולכתוב גורם לי להרגיש הקלה. רבים מהם ידעו בהתחלה רק לדבר מונג ואפילו לא יכלו להחזיק עט. אבל עכשיו הם יכולים לכתוב את שמם ולקרוא את שם אמם. אני חושב שכל עוד אני יכול ללמד אותם לקרוא ולכתוב, לא משנה כמה קשה זה, זה שווה את זה."

אוריינות היא הדלת שפותחת את העתיד.

מכיתות הלימוד המשולבות באמצע הג'ונגל כמו של גב' טואה, לא רק שלילדים יש גישה לידע, אלא שהמאמץ למגר את האנאלפביתיות מתפשט גם לכל הקהילה. בשנים האחרונות, הודות להתמדה של המורים ולתמיכה של תוכנית החינוך לאזורים מוחלשים, שיעור האוריינות במונג נה (הישנה) משתפר בהדרגה.

עם זאת, האתגרים עדיין עצומים. השטח המרוחק, המנהגים והמנהגים הייחודיים והמודעות הלא אחידה מקשים על שמירה על מספר התלמידים והרחבת שיעורי האוריינות. מורים כמו גב' טואה ממלאים תפקיד שאין לו תחליף כגשר ומניע אמונה עבור אנשים באזורי הגבול.

עבורם, הוראה אינה רק עבודה, אלא שליחות. שליחות הבנויה על הקרבה, התמדה ואהבה ללא תנאי.

מקור: https://giaoducthoidai.vn/co-giao-vung-bien-va-hanh-trinh-gioo-chu-xoa-mu-giua-dai-ngan-tay-bac-post740781.html