יום הולדתו ה-115 של הסופר נגוין טואן: אדם שבילה את חייו בחיפוש ויצירת יופי

ישנם אנשים ששמם הופך לבולט יותר ויותר עם חלוף השנים, כחלק מהמורשת הרוחנית של האומה. נגוין טואן - סופר, תרבותן, אמן מוכשר של ספרות וייטנאמית מודרנית - הוא אחד מהם.

לרגל יום השנה ה-115 להולדתו (10 ביולי 1910 - 10 ביולי 2025), יש לקוראים הזדמנות לחזור ל"הדים של תקופה שחלפה " , "נהר הדה" ולחיבורים אחרים החדורים ברוח הלאומית, כדי להעריך טוב יותר את נגוין טואן שתמיד היה נוכח ביופי השפה, בסטנדרטים של כתיבתו ובתשוקתו האולטימטיבית ליופי. כפי שציין פעם הסופר נגוין דין טי: "נווין טואן היה אדם שבילה את כל חייו בחיפוש אחר יופי ואמת".

נגוין טואן והמעיין בהאנוי .

נגוין טואן נולד ב-10 ביולי 1910. הוא הגיע לכתיבה כמסע רוחני, שבו יופי היה אופק שלא חדל לפתות. לדברי פרופסור פונג לה, תשוקה ומסירות למקצוע - אלו הן תכונה נפוצה בקרב רבים שבוחרים בכתיבה כקריירה, לא רק נגוין טואן. אבל עבור נגוין טואן, זה היה באמת ייחודי; יצירה ספרותית הייתה חייבת להיות מקצוע אצילי. שפה שהיא וייטנאמית מובהקת ונגוין טואן מובהקת - זו הייתה המטרה הנעלה ביותר שנגוין טואן השיג, מיצירותיו המוקדמות ביותר ועד האחרונות.

נגוין טואן בחר בדרכו שלו. הוא לא בחר בכתיבה ביקורתית או אנליטית, אלא השתמש בעטו כדי לשמר ולכבד. בתוך מגמה ספרותית נוטה לביקורת, הוא חיפש בשקט את היופי שאבד והלך לאיבוד, הוקיר ערכים תרבותיים ואת אופיים של אנשים מוכשרים, והפך אותם לאמנות תוססת בכל עמוד בכתיבתו.

שומר המורשת התרבותית הלאומית בזרם המודרניות.

בין יצירותיו, "Vang bóng một thời" (הצצה אל העבר ) – היצירה שהביאה לו תהילה – היא מורשת רוחנית, אפוס תרבותי. הנאות ישנות כמו שתיית תה, קריאת שירה, תהלוכות פנסים וקליגרפיה, תחת עטו, הופכות לטקסים חיים חדורים ברוח הלאומית. נגוין טואן אינו מתעכב על העבר בדמעות; הוא משמר אותו באמצעות השפה. בתוך כל מילה חבויה פרספקטיבה מלנכולית אך לא עגמומית, חגיגית אך לא קלישאתית. נגוין טואן יצר עולם שבו יופי נחגג כמו דת. בעטו המופתי ובלב המעריך את המורשת, נגוין טואן שימר את היופי המסורתי כדרך לשמר את מהות האומה בזרימה של המודרניות.

נגוין טואן ביסס את המוניטין שלו בזכות סגנון כתיבתו, "הדים של תקופה שחלפה".

מלבד *Vang bóng một thời* (הצצה אל העבר) , נגוין טואן כתב גם יצירות רבות אחרות על נופי וייטנאם, טעמי המדינה ונשמת האומה, כגון: *Pho* (מרק אטריות וייטנאמי), *Cây Hà Nội* (עצי האנוי), *Cốm* (פתיתי אורז דביקים וייטנאמיים), *Giò lụa* (נקניקיית חזיר וייטנאמית), *Tờ hoa* (עלה פרחים), *Tình rừng* (אהבת היער)... אלו הן יצירות ספרותיות יפות, ייחודיות ויצירתיות, שמלבד נגוין טואן, יהיה קשה לכל סופר אחר לשכפל.

"מלך המסות"

בהקדמתו, הדגיש פרופסור פונג לה כי נגוין טואן היה אדם ש"הגיע ליופי ולאמת". נגוין טואן, שהופיע בזירה הספרותית בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40, ביסס מיד את שמו עם יצירה ספרותית שכמעט תימצתה וגבשה את כל המהות המרכיבה את השלמות והמצוינות של סגנון כתיבה: "הדים מעידן שחלף". עם התחלה מרשימה כמו " הדים מעידן שחלף ", נגוין טואן ניגש למהפכת אוגוסט במסירות מוחלטת לחיות עם הזמן, עם חיים עכשוויים ומוחשיים.

אם בתקופה המוקדמת יותר, נגוין טואן גילה תשוקה לתיאור יופי במסורת, לאחר מהפכת אוגוסט, הוא בחר להניח בצד את האגו האמנותי שלו ולהתעמק בעצמי הקולקטיבי של הקהילה. מנגוין טואן שכתב בעבר כדרך לטעון את אינדיבידואליותו בתקופות סוערות, הוא יצא לדרך חדשה - לחיות ולכתוב עם האומה, לאפשר לכישרונו האישי לזרוח בתוך הזרם הגדול של המהפכה וחיי העם. יצירות כמו "איש המעבורת על נהר דה", "אהבת קמפיין", "הדרך השמחה", "האנוי, נלחמנו היטב באמריקאים" וכו', הן אבני דרך המראות על נגוין טואן שנותר מוכשר, אך עמוק יותר, מחובר עמוק יותר וקרוב יותר לעם מאי פעם.

ביניהם, החיבור "איש המעבורת על נהר הדה" הוא דוגמה מצוינת לפריחת סגנונו של נגוין טואן בעידן החדש. תחת כתיבתו, נהר הדה אינו רק ישות גיאוגרפית, אלא הופך לדמות תוססת. לעיתים הוא "מתלונן", "מתחנן", לעיתים הוא "מעורר", "לועג", ואז לפתע "שואג כמו אלף תאואים משתוללים ביער של במבוק וקנים בוערים באש". אך בפעמים אחרות, הוא "זורם כמו תלתל לירי של שיער, ראשו וקצותיו מוסתרים בענני שמי צפון-מערב". לעיתים רחוקות הצליח סופר להחדיר בנהרות, סלעים והרים ניואנסים ורגשות כה עמוקים.

עבור נגוין טואן, החיבור לא היה רק ​​ז'אנר. זה היה התחום שלו, שם הציב את האגו האישי שלו לצד הרגש הלאומי, שם ניתן היה להתגבר על כל הגבולות באמצעות דמיון ותרבות. אנשים כינו אותו "מלך החיבורים" לא בגלל הכמות, אלא בגלל האיכות: הוא הפך ספונטניות לאמנות, את זרימת הרגש לנרטיב מובנה היטב, ואת הידע המעמיק לכתבים שנגעו עמוקות באנשים.

Nguyen Tuan (במרכז) עם Bui Xuan Phai ו- Van Cao.

"נראה שלכל מילה יש את הסימן הייחודי שלה."

לאורך כל חייו, נגוין טואן היה מודע עמוקות לאחריותו והייתה לו אהבה עמוקה לכל מה שקשור ל"שפה שלנו" - המקום שבו מתגבשת נשמת התרבות הלאומית.

אוצר המילים שלו עשיר ומעודן כאחד, קלאסי ומודרני כאחד, מלא רגש אך ממושמע ביותר. משפט בודד מאת נגוין טואן יכול להיות ארוך כמו קטע מוזיקלי, אך הקצב מדויק והקצב ברור.

בעבודתו, "כל מילה נושאת את חותמה הייחודי." הוא יכל לתאר את צבע הים בקו טו בהתייחסו ל"צבע גלימתו של קים טרונג" במהלך פסטיבל טאנה מין - אסוציאציה נועזת אך עמוקה, המעוררת גם דימוי וגם נשמה.

חוקרים משבחים את "המשתאות" הלשוניות בכתביו של נגוין טואן ואף הציעו לערוך מילון של שפתו של נגוין טואן - הכולל מונחים כמו "רחוב פאי", "מחוז אי" וכו', אותם תרם לאוצר המילים המשותף של השפה הוייטנאמית. מובן שכל עולם השפה המנצנץ הזה הוא שיאו של חיים של ניסיון, תוך איסוף בלהט של כל ניואנס יקר ערך של שפת אמו...

בלשנים רבים מאוחרים יותר עדיין זוכרים את נגוין טואן כמי שהעשיר את אוצר המילים הווייטנאמי באמצעות קפדנותו וכישרונו היצירתי.

במשך כמעט חצי מאה, נגוין טואן בילה את חייו ככותב כאמן, תוך שמירה על הלהבה חיה. לא קל למצוא סופר שעבודותיו וחייו מקרינים מסירות אמנותית שכזו. הוא אמר פעם, "כדי לכתוב כמו פרח, עליך לעבוד בחריצות כמו דבורה המייצרת דבש." כל חייו היו חריצותה של דבורה המשוטטת בגן של מילים, סופגת בשקט יופי כדי להפיק צוף מתוק לספרותה.

נגוין טואן נפטר בשנת 1987, אך השפעתו נותרה נוכחת בכל ספר ובכל שיעור ספרות, כתזכורת לכך שיופי, אם יוקיר אותו במלואו, תמיד יהיה לו מקום ראוי בנפש האדם.

חזרה אל נגוין טואן היא חזרה לנשמה שבילתה את חייה בחיפוש אחר יופי - לא מהסוג הראוותני, אלא אחר היופי העמוק המצוי בתרבות, בשפה, באורח החיים ובכתיבה. כישרון קפדני זה הוא שיצר מורשת שכאשר נקראת מחדש על ידי כל דור, מעוררת בהם השראה לחיות לאט יותר, לעומק יותר ובעדינות רבה יותר.

thethaovanhoa.vn

מקור: https://baolaocai.vn/115-nam-ngay-sinh-nha-van-nguyen-tuan-nguoi-suot-doi-di-tim-va-sang-tao-cai-dep-post648303.html