מסעדת באן שאו ייחודית של זוג עם אותו שם, הלקוחות צריכים לחכות עד שהמטבח יידלק

מסעדת banh xeo של הזוג בעל אותו שם בהו צ'י מין סיטי מעוררת סקרנות בקרב סועדים רבים, משום שבכל פעם שהם באים לאכול, עליהם לחכות שהבעלים ידליק את הכיריים, יערבב את הבלילה וימזוג את הפנקייקים.

חנות הפנקייקים של גברת דיפ ממוקמת בסמטה קטנה. צילום: הא נגוין

חנות עוגות בסמטה

בצהריים, כשראתה לקוחות עוצרים ליד חנות קטנה של באן שאו בסמטה ברחוב האן האי נגוין (רובע בין טוי, הו צ'י מין סיטי), גברת נגוין טי דיפ (בת 68) קראה במהירות. כששמע את קול אשתו, מר נגוין ואן דיפ (בן 72) ענה בקצרה ומיהר לצאת להדליק את התנור.

זה נקרא חנות אבל זה בעצם רק ארון זכוכית קטן המונח על שולחן נירוסטה, עם כמה שולחנות וכיסאות פלסטיק מלפנים. מאחורי ארון הזכוכית יש תנור עצים לטיגון עוגות וערימות מסודרות של עצים יבשים. הכל מוסתר מתחת למטריה גדולה ממש בפינת הסמטה.

בכל פעם שהיה בטוח שיהיו אורחים, מר דיפ היה עורם בזהירות את עצי ההסקה ומדליק את התנור הישן. בזמן שהמתינה שהתנור ידלק, גברת דיפ הייתה מכינה את הירקות ומספרת לו על חיבתה למנת הפנקייקים שמפרנסת את משפחתה במשך עשרות שנים.

מר דיפ מדליק את הכיריים ומטגן עוגות רק כאשר לקוחות מזמינים. צילום: הא נגוין

כשהייתה צעירה, ללא הון להקמת עסק, גברת דיפ סחבה גרוטאות מתכת ברחבי השכונה מכיוון שעבודה זו לא דרשה הון רב ויכולה להרוויח כסף באותו היום. כשהיו לה 4 ילדים, היא עדיין התקשתה להתפרנס, בעוד מר דיפ עבד כנהג אופניים.

מאוחר יותר, כשכבר לא היה לה כוח לסחוב גרוטאות מתכת, החליטה גברת דיפ להחליף עבודה. כשראתה חצר עצים להסקה ליד ביתה, עלה בדעתה לקנות עצי הסקה ושבבי עץ כדי להדליק תנור לטיגון באן שאו.

מר דיפ מטגן עוגות, בעוד גברת דיפ מגישה ללקוחות. צילום: הא נגוין

היא אמרה: "באן שאו הוא מאכל כפרי שכמעט כולם מכירים. לכן, החלטתי לבחור אורז טוב, לטחון קמח כדי לטגן את העוגה ולנסות למכור אותה. ערבבתי את הקמח והכנתי את המילוי לפי הרעיונות שלי, בלי שאף אחד לימד אותי או פעל לפי מתכון של אף אחד."

בימים הראשונים, העוגות היו לפעמים שבורות, לפעמים שרופות; לפעמים תפלות, לפעמים מלוחות. למרות זאת, עדיין היו לי לקוחות וקיבלתי מהם משוב.

מההצעות האלה, התאמתי בהדרגה, מצאתי מתכון משלי לערבוב קמח, טיגון עוגות ואז היו לי יותר לקוחות. כשהמכירות היו יציבות, ביקשתי מבעלי לעזוב את עבודתו בציקלו ולחזור למכור עוגות איתי.

"במצמוץ עין, בעלי ואני מטגנים ומוכרים יחד באן שאו כבר יותר מ-30 שנה. בזכות העבודה הזו אני יכולה להתפרנס ולגדל 4 ילדים."

מר דיפ ואשתו מוכרים פנקייקים בסגנון מערבי. במשך למעלה מ-30 שנה הם טגנו את הפנקייקים רק באמצעות תנור עצים, משום שלדברי גברת דיפ, זה הופך את הפנקייקים לטעימים ואותנטיים בטעמם המסורתי.

מר וגברת דיפ מוכרים באן שאו אותנטי בסגנון מערבי. צילום: הא נגוין

הבלילה נשפכת לתבנית גדולה המונחת על כיריים לוהטות. העוגה בצבע זהוב-צהוב, גדולה ועגולה, עם מילוי של שרימפס, בשר ונבטי שעועית. קצוות העוגה דקים ופריכים. כשאוכלים אותה, הארומה השומנית של הבלילה מתערבבת עם ניחוח הכורכום, הטבול ברוטב דגים חמוץ-מתוק ועשבי תיבול שנקטפו בקפידה.

יש אורחים במטבח.

כל יום, הזוג קם בארבע לפנות בוקר כדי לסדר את השולחן והכיסאות, ולבשל בקצה הסמטה. היא הולכת לשוק לקנות בשר וירקות. הוא יושב וקוטף ירקות בזמן שאשתו מכינה את המצרכים. היא לא קונה קמח מוכן מראש.

היא בוחרת את האורז הטוב ביותר בהתבסס על ניסיונה. מוקדם בבוקר, היא משרה את האורז למשך זמן מסוים ואז לוקחת אותו לחנות כדי לטחון אותו לקמח. היא גם מערבבת ומערבבת את בלילת הפנקייק בעצמה לפי המתכון הסודי שלה.

מר וגברת דיפ גרים כיום בבית צפוף. צילום: הא נגוין

בלילת הפנקייק נשמרת בקפידה על ידי סבי וסבתי, ומחכים ללקוחות שיבואו לאכול לפני הטיגון. גברת דיפ שיתפה: "אני לא מטגנת את הפנקייקים מראש כי אם אשאיר אותם כך, הם לא יהיו טעימים, הם אפילו עלולים להתקלקל, ואם לקוחות יאכלו אותם בטעות, זה יהרוס את המוניטין שלי."

אז אני מטגן רק עוגה אחת ומכניס אותה למקרר כסמל. כשמגיעים אורחים, אני מסדר את עצי ההסקה, מדליק את הכיריים ומוזג את העוגה. זה לוקח קצת זמן, אבל מבטיח שהעוגה תהיה חמה, טעימה ואיכותית."

לאחרונה, המסעדה ראתה פחות לקוחות. כעת, לארבעת ילדיהם של בני הזוג יש משפחות משלהם והם מתקשים לגדל ילדים קטנים, כך שיש להם מעט זמן לעזור להוריהם. מלבד ביקור ושליחת סכום כסף קטן לגברת דיפ ולבעלה, הם אינם יכולים לספק תמיכה רבה להוריהם.

מר וגברת דיפ שיתפו בגאווה שבזכות חנות באן שאו, הם הצליחו לפרנס את עצמם ואת ארבעת ילדיהם הבוגרים. צילום: הא נגוין

לכן, הזוג עדיין דבק במקצוע, ורואים בו את מקור ההכנסה העיקרי שלהם. מדי יום הם טוחנים כ-2 ק"ג אורז. בימים העמוסים ביותר הם מוכרים 40 עוגות. בימים גשומים הם יושבים מהבוקר עד הערב, אך מוכרים רק יותר מ-30.

גברת דיפ התוודתה: "המכירות איטיות עכשיו. יש לנו לקוחות רק מדי פעם, אבל אנחנו עדיין עושים כמיטב יכולתנו. אני רגילה לחכות ללקוחות, אז אני יושבת בכניסה לסמטה כל הזמן. למר דיפ יש כאבי גב והוא מרבה להיכנס פנימה כדי לנוח."

כשיש לנו לקוחות, אני קורא לו לטגן את העוגות בזמן שאני מנקה את השולחן. אנחנו מטגנים רק 40 עוגות ביום. אם הן נמכרות מוקדם, אנחנו מנקים מוקדם, אם הן נמכרות מאוחר, אנחנו מנקים מאוחר, אנחנו לא מכינים יותר. למרות שאנחנו עייפים, אנחנו עדיין אוהבים למכור עוגות כי אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ויכולים לשוחח עם לקוחות.

יש אנשים שאכלו את העוגות שלי מאז שהיו סטודנטים, ועכשיו הם בני יותר מ-30 ועדיין חוזרים לאכול אותן. יש אנשים שנסעו לחו"ל, וכשחזרו הביתה, גם הם חזרו ושיבחו את העוגות על שהן טעימות... כששמענו את המילים האלה, היינו מאוד מאושרים, כל העייפות שלנו נעלמה."

מקור: https://vietnamnet.vn/quan-banh-xeo-doc-la-cua-vo-chong-cung-ten-khach-muon-an-phai-cho-nhom-bep-2436501.html