בתו המאומצת של הדוד הו משתפת ב"חוסן יוצא הדופן" של וייטנאם

בגיל 80, גברת אליזבת הלפר אובראק - הבת המאומצת שדוד הו כינה בחיבה "בבט" - חזרה להאנוי לרגל 80 שנה ליום הלאומי. בשיחה עם כתבי מגזין תואי דאי, היא שיתפה את זיכרונותיה מסנדקה, את החברות המיוחדת בין הנשיא הו צ'י מין לאביה - ריימונד אובראק, ואת אמונתה החזקה בחוסן העתידי של וייטנאם.

- כשחוזרים לווייטנאם לרגל 80 שנה ליום הלאומי, איך אתה מרגיש לגבי האווירה כאן?

- הרושם הראשוני שלי כשירדתי מהמטוס היה זהה לתמיד: התרגשתי והרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה. מיד ראיתי דגלים אדומים עם כוכבים צהובים מתנוססים בכל מקום, הרחובות היו נקיים ומעוצבים בצבעים בהירים. זה הזכיר לי את האווירה בצרפת לפני כל אירוע גדול: אנשים ניקו יחד, התכוננו בקפידה לקבל את פני האורחים. ברגע שהשארתי את המזוודות במלון, אני ושתי בנות צעירות הלכנו ישר לסניף הדואר של האנוי. שם הרגשתי את אווירת הפסטיבל המלאה: חזרות, שירה, ילדים משחקים בשמחת הוריהם. אווירה תוססת ושמחה באמת.

גברת אליזבת הלפר אובראק, בתו המאומצת של הדוד הו. (צילום: דין הואה)

- בזיכרונות ילדותך, איזו תמונה של הנשיא הו צ'י מין היא החיה ביותר? וכיצד אתה תופס את החברות בינו לבין אביך - מר ריימונד אובראק?

הנשיא הו צ'י מין התגורר בבית הוריי, שהיו פעילים בתנועת ההתנגדות. מאז ילדותי, אחיי ואני היינו חדורים ברוח החופש, השוויון והצדקה. עבורנו, הוא היה לא רק סנדק אלא גם בן משפחה.

כילדה קטנה, לא היה לי שום מושג מהי מלחמת הודו-סין, וכמובן, איש לא יכול היה לחזות את המלחמה בווייטנאם שתבוא לאחר מכן. אבל בהדרגה, הבנתי שהנשיא הו צ'י מין היה דמות יוצאת דופן, לא רק דרך התמונות אלא גם משום שהוא היה חלק ממשפחתי.

למרות שכבר לא נפגשנו פנים אל פנים, עדיין שמרתי על הרגל לכתוב ברכות לשנה החדשה, והוא, בצורה כזו או אחרת, תמיד שלח לי ברכות יום הולדת. לכן, הנשיא הו צ'י מין לא היה זר, אלא תמיד נוכח כאדם אהוב. בהדרגה הבנתי יותר על מעמדו כמנהיג, אך לאישיותו היו קווי דמיון רבים עם אבי וחבריו של אבי - שכולם הגיעו מתנועת ההתנגדות - כך שלא היה לי הלם להבין זאת. הכל היה נורמלי ובתוך הזרימה הטבעית של המשפחה.

אבי - ריימונד אובראק - היה אדם צנוע, שמר בתוקף על צדקנותו ועצמאותו, ומעולם לא ניצל את תהילתו כדי לחפש תפקיד. הנשיא הו צ'י מין זכה לאמון מוחלט, ואמון זה תרם לחיזוק אמונת העם הצרפתי בו. הבסיס לקשר זה היה אמון ופשטות באופי - נקודות משותפות בין שני אנשים יוצאי דופן. אבי זכה גם לאמון של מנהיגים צרפתים, כמו ראש הממשלה מנדס פראנס בתקופה 1946-1954. הודות לכך, ידידות מיוחדת זו תרמה ליצירת צעדים חשובים קדימה ביחסי וייטנאם-צרפת בתקופה היסטורית מאתגרת.

הנשיא הו צ'י מין מחזיק את בתו המאומצת באבט. (צילום: KT)

- מהן רשמיך מהשינויים שעברה וייטנאם לאורך השנים?

- הפעם הראשונה שהגעתי לווייטנאם הייתה ב-1987. באותה תקופה, בהאנוי עדיין היו מכתשי פצצות רבים, שדה התעופה היה ישן, לא היה חשמל או כבישים; אנשים חיו במצוקה רבה, חסרו להם הכל. אבל מה שנגע בי היה שכולם עבדו, החל מתיקון אופניים ועד תיקון כלים שבורים, לפעמים קופסת אוכל, רדיו... אף אחד לא ישב בחיבוק ידיים.

מאז, חזרתי יותר מ-10 פעמים, ובעלי היה בווייטנאם כמעט 4 פעמים בשנה. הייתי עדה לקצב מדהים של התפתחות: העם הווייטנאמי מרים את ראשו מורם, בונה מחדש יחד. עקבות המלחמה התפוגגו בהדרגה, למעט ההשלכות הקשות של סוכן אורנג'. במקום זאת, הייתה חוסן יוצא דופן.

- לדעתך, כיצד טיפחה הידידות בין וייטנאם לצרפת בעשורים האחרונים? מה יכול לחזק את הקשר בין שני העמים?

- מנקודת מבט אישית, אני חושב שהיו פעמים שבהן היחסים לא היו כמצופה. הגנרל וו נגוין גיאפ אמר לי פעם: "מעולם לא הייתי בצרפת כי צרפת לא הזמינה אותי." זוהי הוכחה להיסוסים בעבר.

עם זאת, צרפת תרמה תרומות חשובות, במיוחד לאחר דוי מוי, כאשר סייעה לווייטנאם להשתלב בעולם, הצטרפה לארגונים בינלאומיים ותמכה בתחום המדע והטכנולוגיה. אני מאמין שהקשר בין שתי המדינות יכול להתפתח חזק עוד יותר, במיוחד במסגרת האיחוד האירופי. תחום החינוך וההכשרה הוא דוגמה לכך, משום שכיום השפה הצרפתית בווייטנאם עדיין מוגבלת. יש צורך לקדם זאת עוד יותר כדי שהדור הצעיר של וייטנאם וצרפת יוכל להתחבר באופן הדוק.

דוגמה אופיינית לכך היא המרכז הצרפתי-וייטנאמי להכשרת ניהול (CFVG). במשך יותר מ-30 שנה, המרכז הכשיר דורות רבים של סטודנטים לתואר שני בכלכלה, פיננסים ומנהל. סטודנטים וייטנאמים לומדים באנגלית, ולאחר מכן ממשיכים את התוכנית המשותפת באוניברסיטת סורבון (צרפת). למרות שלא נעשה שימוש בצרפתית, מודל זה עדיין יוצר גשר איתן בין צעירי שתי המדינות. אני חושב שיש צורך לשכפל צורות פתוחות כאלה של שיתוף פעולה, הן ברפואה והן בתחומים רבים אחרים, כך שלדור הצעיר יהיו יותר הזדמנויות להתחבר ולהתפתח יחד.

- לרגל 80 שנה ליום הלאומי של וייטנאם, איזה מסר אתה רוצה לשלוח לעם הווייטנאמי?

עבור מדינה, 80 שנה זה גיל צעיר מאוד מאוד - זוהי רק תחילתה של התקדמות חזקה. עבור אישה, גיל 80 אינו בהכרח תחילתה של פריצת דרך גדולה. אבל בגילי, התקווה היא לראות, או ליתר דיוק לדעת: אם המדינה הזו תמשיך בדרך הפתוחה והיצירתית הנוכחית, ובמקביל תדאג יותר לסביבה, אז כאשר אישה בת 80 תהיה עדה לאלגנטיות, לאומץ ולטוב הלב של העם הווייטנאמי, תוכל לחשוב: "למדינה הזו יש עתיד נפלא".

תודה רבה!

מקור: https://thoidai.com.vn/con-gai-nuoi-cua-bac-ho-chia-se-ve-suc-bat-phi-thuong-cua-viet-nam-216013.html