הוא אמר שבין חבריו מהצפון נמנו וי הויאן דאק ונגוין הייאן לה; בין חבריו מהדרום נמנו לה נגוק טרו ולה טו שואן... הם היו חברים קרובים שאיתם שוחח לעתים קרובות והחליף רעיונות תוך כדי שתיית תה ומשקאות.
עם זאת, דרך מסמך זה קראתי לראשונה כמה מהערותיו על דמות התרבות הואנג שואן האן. מבחינת גיל, מר סן נולד בשנת 1902, ומר האן בשנת 1906. אין ספק שהם מעולם לא נפגשו, אך הערותיו של מר סן היו מלאות חיבה: "לדעתי, רק הואנג שואן האן היה אדם מלומד באמת. הצפון זכה להיות נכבש על ידי הצרפתים בסוף 1884, כך שלתושבי הצפון היה זמן ללמוד תווים סיניים, ואלה עם משאבים רבים אפשרו לילדיהם ללמוד נושאים שונים. מר הואנג שואן האן היה בקיא בתוים סיניים, ספרי האן נום ישנים השאירו אחריו משפחתו, למד מתמטיקה, אמנויות וספרות צרפתית שלימדו מוריו המשכילים, כך שהוא היה מלומד גמור" (נכתב ב-21 ביולי 1996).
המלומד הואנג שואן האן
תצפית זו נכונה, משום שכידוע, מר הואנג שואן האן הפך לדמות מבריקה בתחומים רבים, "התגלמות התודעה האנציקלופדית של וייטנאם במאה ה-20" (Faces of Intellectuals - הוצאת תרבות ומידע - האנוי, 1998). לאחר מותו, פרסום סדרת הספרים La Son Yen Ho Hoang Xuan Han (3 כרכים - הוצאת חינוך , 1998) הוכר על ידי העיתונות הווייטנאמית כאחד האירועים החשובים בחיי התרבות בשנת 1998.
חבר קרוב נוסף של מר סון, גם הוא יליד הצפון, היה החוקר נגוין ת'יו לאו. מר לאו היה עובד במכון הארכיאולוגי של הודו-סין, תחת הדרכתו של מר נגוין ואן טון, והיה מחבר הספר היקר מאוד "היסטוריה לאומית שונות". זיכרונותיו של הסופר סון נאם גם הם מבטאים חיבה רבה למר לאו.
מחבר הספר "ניחוח יער קא מאו " מספר שבשנת 1963 פגש פעם את מר לאו בזמן ששתה שלושה כוסות יין אורז במסעדת טאן קוק מאי בצומת לי תאי טו: "מר לאו לבש משקפיים, בגדי חאקי צהובים, ורגליו היו קשורות זו בזו כמו מישהו בטיול. הצגתי את עצמי, והוא רץ אליי וחיבק אותי. כשהוא שאל במה אני צריך עזרה, אמרתי שאני רוצה ללכת אחריו כדי ללמוד בסתר על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארצנו." הצהרתו של סון נאם מוכיחה שמר לאו כבר היה דמות ידועה בעלת תפקיד אקדמי בולט בדרום באותה תקופה.
כשקראתי את כתביו של מר סון שפורסמו לאחר מותו, הופתעתי לגלות את האנקדוטה המצחיקה על מערכת היחסים בין מר סון למר לאו. מר סון כתב:
"נוין תיו לאו (הנפטר) למד בסורבון בפריז. הוא היה אקסצנטרי, יהיר, ומר נווין ואן טו ננזף בו ללא הרף, אך סירב ללמוד את הלקח. הוא נסע לדרום, התאכזב, והפך לחבר קרוב שלי. בביתי היה בקבוק רום מאנה בעל צוואר מרובע. כשהבקבוק התרוקן, לאו ואני הלכנו למסיבת קוקטייל בשגרירות צרפת. לאו המשיך לקרוא לי בשמות, כמו 'הבחור הזה, הבחור ההוא', 'טוי טוי מוי מוי'. שיכור מעט, אמרתי בקול רם:
הרבה זמן לא התראינו, סטודנטים בדרום נוטים להיות יהירים ושחצנים, אז אנחנו צריכים להיות זהירים.
תשובה ארוכה:
כן.
אמרתי:
אני מהדרום, אז אתם יכולים לקרוא לי "סבא נאם", ואני קורא ללאו "סבא בק".
לאחר זמן רב, הוא הרים את כוס היין שלו באי רצון וצעק:
סון, אני מחזיר לך את זה, אני לא אתנהג כמו "זקן בק".
מר נגוין תיו לאו הוטעה על ידי מר סן, שהשתמש במשחקי מילים - מיומנות שמר סן הצטיין בה.
בנוגע לדמות התרבותית נגוין היי לה - שם עט לוק דין, כתב מר סן בהרחבה על חברו המנוח. ברשומות שונות משנת 89/90, הוא התוודה: "האח לוק דין סיים את לימודיו בבית הספר בואוי, המשיך את לימודיו במכללת האנוי, בתחום העבודות הציבוריות, ולאחר סיום לימודיו, הוטל על עבודת מדידת מפלסי מים ברחבי דונג ת'אפ ובמחוזות רבים בהאו ג'יאנג . הייתה לו שליטה טובה בסינית קלאסית, ובהיותו ממשפחת אצולה, הוא לימד את עצמו אנגלית מספיק כדי לקרוא ולהבין ספרים באנגלית. הוא נפטר בשנת 1984, והותיר אחריו יותר ממאה ספרים, כולם חוברים בקפידה. עכשיו, כשאני מוציא אותם לקרוא, אני נדהם. הלמידה של האח לה נחותה בהרבה משלי; כתיבתו תמציתית וללא מילים מיותרות, אני לא יכול לעמוד בקצב שלו. ובכל זאת, היה לי הכבוד לשבת לצידו, ואני מתבייש בעצמי."
המלומד נגוין היין לה
מר היין לה גיבש את השקפת עולמו שלו והמשיך בה בביטחון במסע הכתיבה שלו. לעומת זאת, אני לא יודע מהי השקפת עולם; אני כותב כי אני רעב ויש לי הרבה חטאים. אני רוצה יותר כסף כדי לספק את שני התשוקות החמדניות שלי: תשוקה לעתיקות וגם כדי להזין את רוחי, אהבה לספרים ישנים, ללמוד עוד וליהנות מלמידה.
בנוגע להערותיו של מר סון על מר לה, אני מאמין שלא היו צניעות גרידא, אלא ביטויים אמיתיים של רגשותיו. מר לה היה גם קרוב למר סון, ולכן בזיכרונותיו הוא סיכם בקצרה את אופיו של אספן העתיקות המלומד ביותר הזה. מר לה כתב: "הוא העריך מאוד את זמנו, ולכן היו שחשבו בטעות שהוא קשה; במציאות, הוא תמיד היה עליז ומסביר פנים לחבריו הספרותיים הרציניים, בילה אחר צהריים שלמים בהצגת עתיקות ובתיאור התקופה והערך של כל פריט. כל ספר וכל פריט שהיה בבעלותו היה ממוספר, מתויג ותגית משלו." נדרשים קשר קרוב וביקורים תכופים כדי שתיאורים מפורטים כאלה יהיו אפשריים.
מר נגוין היין לה הצהיר גם: "וונג הונג סן, חבר קרוב של לה נגוק טרו, היה גם מלומד בעל שם". קטע מתוך עבודתו של מר סן, שלא פורסמה לאחר מותו, קובע: "מר לה נגוק טרו, מצ'ו לון, בדרום. הוא השאיר אחריו מילון כתיב וייטנאמי, שאני צריך להשתמש בו מדי יום". ידוע כי היצירה שפורסמה לאחר מותו, "מילון אטימולוגי של וייטנאם", מאת המלומד לה נגוק טרו, הודפסה לאחר מותו, כאשר ההקדמה נכתבה על ידי מר וונג הונג סן.
(המשך יבוא)
[מודעה_2]
קישור למקור
תגובה (0)